Kokhve Yitsḥaḳ · 1848-01-01 · 12 (1848) · p. Seite 77

77 גן התקוה. (Frei nach dem Englischen.) Bon I- Meller in Stanislau. There is no perpetual sourle of dclight kut Hope! ויל הסעליות נפשינו ועזוז תשוקותיה, לא אמת 3הנס אשר «מלימה ימים י3ים ומשניות ל3ינו תיון, נממשלת התקוה העדינה. אמנם! נלגה נאסה ייעותה, אן נאמת מתמלקות מיינו 3קר3נו ישורו, או רק על פי המסוות משנתם יעורו: לא נ! התקוה•' היא עלי cp החיים נצנת, ועם הנער הרך יסענוג תכרות נרית ותארח עם האיש למורה ואשר ילך, וגם עלי 3רניה הזקן ושוע ימים המומה יישן* — התקוה היא אומנת החיים! היא תאזל קשה יום חיל ללחום עם הזמן וחילו הזדונים, אשד יעמדו לשמן לו וכל מורן י|> יגלו, וגלו ידוע חולי אומן מנופת לשאת את חליו וצסוול, ולעדה ייון אנוש אנוש עד מהרה תחת סול תלאות החיים אשר אין מספר להן, יוני עוני ומחסור ודמי ימיהם שאולה ירדו. נס ההצלחה לא תורל למנות יי סרוג ה לנעליה, ואן אס יל מנותינו ותיקנו תניח — רגע נשמח והן, ומשנהו, נשוען וגקוציהן: צא ין התקוה! היא תשית ונל עת עלי מתנותיה נוספות, ומתן לנו שמחות חדשות לוקריס יאשר תאוה נפשנו. — אמנה המקוה היא ות הדמיה! רנות תועיח ואן מענו תמלא; אולם ויל זאת יקרו לנו נמומותיה הנוזנות, מיל משאות ההלחה — יי עת יאנל לנינו עלי אודן תוחלת אחת, הלא היא תנחמנו ותחמש עצנוננו נתת לנו מוחלות חדשות, יפות וטונות עוד מן הראשונה אשר נולה ותהי לאין. — מדי הגיתי והגיוני אלה, דוח צח נשו סמוי וריח נחות ואפי עלה, אשר תימן וצפון עלי זוהר כנפיהם מרחוק לי הניאו׳ עצי פרי נצלם חסיתי, אורו את רוח לעון על, ויל צוף ויל שושן, הזרוים פה לאין מספר עלי תלמי שדי רעיונות נשנניס ומלאי נועם וקרני עוררו ני ישנתי מועדים רמס, מולי לדעת יי ינר סנה היום ויהי לילה; עדי התנומה נרשתה לכדתני. — המראות איפות, אשר חזו עיני טרם סינרו, גס עתה וחלומי מולי נלני, אן מעולפות הוד ותפארה שנעתים. ירקרק דשא, ריח נעיס ומשיו נפש סמוי הזיל, ומיל איטר וענן מקהלות הטוע חליפית את יפי זמרותס השמיעו י נהניטי סניני " והנה רגלי עמדה נגן מלא חמודות האנין, וורנת ד' סונע שמחות שטו עיני יה ויה נין שכיות החמדה אשר יצר האניו לשמחת יל עין צופיה; אולם עד ארגיעה הנינות׳ ני עוד תענוגות גדולות מאלה לי נועדות. — ומרחק לא רו חזיתי נצנים שונים ניתר יוסי וחן את זהו עליהם יפתחו, נחלי עדן ייתר ניעס מכליות ההר החוצה יפרוצון, והאשדים אשר וסנן סרעפותימו, לפרי זמרה ויפי קול, את רנת ערו ישורו, נפלים ריח נמוח יפיקו, אן מהר עזנתי גם איתמו׳ נראיתי מרחוק עצי עדן, מסונלים פרי הנדים, אשר ליד?יעןיחנו. נעיפר האילים חשתי לרון שמה, לקטון ולאכול מהם כנפשי שועי;