Kokhve Yitsḥaḳ · 1848-01-01 · 12 (1848) · p. Seite 72

72 תורים ההצלחה לעיגניה •־־ ני הלא סמה במרומי סמים מטילי בסף נרנני עסי במאזני מססט יקלו, וגם סה לא יהגו לבעליהם רק יאנה ומציקה ל, לס,מה, תחת אסר סס טוב גם בארן נסיר נם בארצות החיים רק טיב לנעליו ינחילו הה, מה נסיר לי הנערה עתה ומה רבו מצוקותיה, אחרי אשר לא נסהה מעולם סבול עמל ותלאה! הן באבדן אביה אנדה נצחה סלעה ומסגבה, ובל תקותיה ותוחלתיה עמדו יחדיו לעפר הסנבו; נערער בערבה הניה באין גואל ומודע אשר יטיף נוחם בסברה ויחזיק נמעוזה ני אזלת יד.— מרחוק נראית אמה לה, ואת ניניה הנוסלות אמצת, במתק ססה רסאת נל סצעי לזה, ואח דמעותיה מעל סניה מחית — •אל מיראי יונתי! אויך עזבך ואנני לאב ל1 אהיה, רסתי תאנלי ומייני מסמי ונל מחסורן עלי'! נן דברת, ודזרן הנווג הקימות; אן לא מאהבתן אומה, ני אם מאהבתך את נסשן המוראה והננאיה! היטב היטבת עמה; אולם לקחת ממנה נפלים ננל טינותין ותנמולין עליה — אתה פתחת לה את ידן׳ והיא פתחה לן חת זרועותיה. אתה נתת לה לחם לאנול ובגד ללבוש. והיא נתנה לן את דודיה, ני הפיתות נחלקת לסמן. ותונללה . העלמה הרתה — ויהי נאסר קרבו ימיה ללדת, ותסלחיה הרחק מאוב לעיר ננריה, למען שמה תחבל ותלד; ימים ח חדים אחרי לדתה, ותאמן ידיה הרפות לנתיב לן ונבקש על נפשה, ני ממהר לאסוף חרפתה ולקרוא שחן עליה נאשר נשבעת בנפשן פעמים אין מספר. נחלוף שבעה ימים היניזת אליה אנרא סליחה מאתן מלאה — מרירות ינעם חרפות ומהתלות, ני האמינה לנזנין ותשאל עתה גדולות — לקחתה לאסה!! "הה עלמה פדיה ונסילת'! אמרה לנסשה במרי סימה׳ «נצפוד מהרת אל פח יקום ולא ידעת ני בנפשן הוא! צחרסה הנך עתה בעיני רעיותין, וקלסה בעיניו! נוסת נטפו שפתיו ובקרבו מרוות פתנים; בפיהו סלים דיר ובלבו טמן חבלי אסרנו נוקשת! הי יחנן עתה לי מות I מי יחנן לי גואל ומודע לשבורי לב I בנפש צמאה אמצה אשתה אח קבעת נוסן, נוס עדנים ומלא דשן לנל אובד וננה רוח, ישתה וישנח ריסו ויגהה מזורו לעולמי עד 1 ואולי מותי — הה מותי בדמי ימי—נמעט החילותי לראות טוב, נמעט טעמתי דשן החיים ומנעמיהם! ינסר על חטאתן, ורמה תנסה עלי גויתיועל — אשמתיI מלאן ד׳: המות, הטה אזנו לתסלתה ויאמר! "סובי עניה סוערה , סובילמגוחיני ני רחמתיןז הן יקר בעיני ד־ נסש יקרה אף אם ענני חטאה את זהרה הקדירו — וימהר לסלוח לה אס שוב תשוב אליו! אוהבי ד׳. — מנשה : או אוהבי ממסן. אפרים: אוהבי ז׳ ואויבי נפשן, על דבר אשר מרתה באלהיה וזקדישא סחת תהנה נחפזו לסכר לן ני המית שנל שניהם; אהונתן ובנה ביום חחד~- אולי יחשבו בלבם, אולי יננע עתה לני הערל, ני הנא ממן יצאה הרעה ואתה הסינותה, ייסלס מעגל יג ו ני נרע הוא, אולי תעיר הבשורה הנוראה הלזו אח נפשו מתרדמתה, וישוב אל דין אן אתה נשמען זאת לא התאבלת, ני אם גלח ושמחת. — מנשה: סקר ענו בי מוציאי דנה ומלפני בסתר רעיהם I נאבל אם קיוי הלנתי ונעל אחות השנרתי, השמש חשן בעדי יומס וירח זלילה , פני חמרמיי מבני ועיני עשסו; ברני נשלו מציס וגרוני נחר מזעקת׳, שמה ושממה נדמאא