Kokhve Yitsḥaḳ · 1848-01-01 · 12 (1848) · p. Seite 67

67 וכמעט הסיקו זממם, לולא קמו נעזרתי ממי פנל וישרי ל3נ אשר נצל ידם ’סיגי, עדי— פנתוגי. עם הישרים האלה כרמי עמה כרית מלת, נריהעולס. המה הגיאוני אל נית נ כ אות אוממינו ונל פניות ממודומיהו ־־־ מני ראפי האומה לנו למורשה — הראוני; מה מאוד היווני גיל ונתת םסיי חכמה ודעת אשר השאירד אתריהם גרכה נקרג האין קדמוני תנמינו גותי נפש! נמחנא תדר משכ3י—הרתק מני המית ורגשת 3ני חלוף אשר ה3ל יה3לו—הגיתי 3ס יומס וליל, ואתרי תרמים 3עט נרזל על לוח לגי, שממי את לגי ללמוד פסת אשכנזית אשר גל תנמה ותדע גנגוליה ישכונו, וגרון י׳ החונן לאדם דעת, גי לא לריק יגעתי! — נמה פש לני גהלה לפתע אור יקרות עלי נפשי, מתת אשר עד נה נאפלה הלנה ונמתשצי הק3לה נשפה• — אודן ד׳ כי העירות את יותי ללכת מני און מולדתי לעיר תפצי נה1 אלף תודות לנס רועי מגונות, יי תמלתס עלי שהננמג ומשולת כמוני. ותרעו אותי גמיעה טוג ושמן ועל מי מנוחות נהלתוני I האת מה יתרון ל ת נ מ ה מן ה ת ם י ד ה! מה טוג ותה יעים לחסות גנועס כנפיה סלה! החכמה היא מולדת שמיס, התסידה היא שיר האולת; החכמה עוטה אור נשלמה ונוגה לה מס3י3׳ החסידה השים מישן סמרה ואישון ליל; החכמה תפקח עיני עורים, מתת אשד אוינתהתעור את גלוי עינים; החכמה תעורר את שפוני טמוני נוחות נפפיגו למען תעשינה חופיה, החסידה מפיל תרדמה גדולה עליהן, למען לא יקיצו ולח יעדרו עד ’ימי שמים; החסידה תשלח רזון ננסש וגויה, תחת אשר החכמה מיוה שייהן דשן. — אפרים: החסידה תשית מתג לתאותלנגשר, למען לח תפרוצנה ותענורנה יי חוק, עת החכרה גרסן שולחת; החסידה תפיל חנלינו גנעימים גין — מנשה: בין שותי שכר והלומי יין. — אפרים: תפיל תגלנו נין מלאני צגאות אשר אין חליפות למו ומות לא 'יעי י־־ החכמה תניח נירלינו נין נהמות שוי וחיתו יער אשר כגנד יגלו יייילעה ורמה לתומם ילחמו;— החסידה תזהיר אותנו לאמר: השמרו לנס מעשית רע כי שמה שפטים גדולים לעושי רשעה נכונו י החכמה תטיף אמריה יפן ונחת: כל אשר נכותכם לעשות עשו, ני אין חש3ון נשאול אשר אמס שוליים שמה; החסידה תשא לג אל כפים לאלהי שמים.— מנשה: ומסין נסן יין ופכר לאליל נאנוס כל היום I אפרים: החכמה תצחק 3קרנה ותאמר:לא גשמים הוא, ני אם התולדה ft,r חניון עוזו, ונא דר תה ילונו את פניו ויגלום. . מנשה: אז,3עיןחדה ונשוםל3עלי נרם יהודה עניתי, ומה השתוממתי ’יאות, ני עלה כלו שמיר ושית ונדריו נהרסו; הכורמים שומרי ציון אשר ״I5 יי נאפו לנו דור ודור, התה לא עשו מלאכת ענידתם נאמין כפים, לח *ןקיהו וסקלוהו ופרצת י נדריו אשר פרצה העת לא חזקו, לא כרתי הזלזלים ’מזמרות למען תתן הגפן חילה וינשילוחשנלותיז דם ענג חמר; ני הלא תמרי י1שי גס הזל ז ל ים ו הנטישות קידש התה , יכל חנן אופל וצלמות אשר ’יה יירה איש בזדון לבב, חאנני חפן הוקירו.— כה נרם ד' לנאוה נטעה