Kokhve Yitsḥaḳ · 1848-01-01 · 12 (1848) · p. Seite 53

כמראה בזק רצה ושוב בשנוי מעונתו. — אליי• אל אחד! איה משנן כבודך? אנה אמצאך, לחשוף שלמת הודך? במרום רקיע שמים בים כוכבים, בערפלי טוהר, שמח איפוא רנובו עבים, תחת כל השמים ירחפו שרעפי, לבי אומר כבוד כלו. ואפול לאפי. מי אדון הארץ? מי שמים קרה? מי הכין חבל ואבן פנתה ירה? מי שוכן שחקים, ומי נטה שמים? מי המציא דומם? זכל בו נשמת חיים? אבקש תוחלת נוחם ומרגוע, למען לא אסיר תומתי, עד אנוע. אפול ואבנה על זמרות טבע אשיחה, ני לא נכונותי, ולא באתי עד המנוחה, על שרשי ככבים יתחקו שאגות׳, שאלות מה? מדוע זאת? המה נהמות׳. לא אשמע אומר, תשובות׳ נשאר מעל, אין עונה אלי, מי אלוה ממעל. — בליל דומיה מהסחר תשאל אורה, ונפשי תערוג לאל לשמי ערבות מקורה. כי אעבור לאטי באחו, בנאותפרחים, תחת מדרך רגלי המה ראשם שחים, אז ברוח נכון אעופה שמים, במרום תשוט אגיתו רחבי ידים, אראה שחק עם רבבות כדורי אש ׳ אשתומם על מכתב אלהים לא פיש. לוחות שמים לפני כספר נגולו, מזרות על עליותם דרך יפילו, עלימו חכמה עומדת עד נחרתה, מקדם כי יש אל לבוערים הורתה. מי חכם יבין מכתב כתוב עליהם? אותות השמים, יתנו נא עדיהם, כי אל שם בשמים וארץ משטרו כי סופה וסערה, ורוח צח עושה דברו. חבל ושמיו, כאלם נפלא הס ׳עמודו,