Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 11 (1847) · p. Seite 93

ידיהם מלאו מעש ק ורצח ועיניהם נשואות אל השמים. אעזבה את ביתי עם;חלתי ואלכה לי ההרים לחבק סלעים מראות בננלים ידרשו שלותי פניהם פני אדם ולבם כפראים. אף כי אלח מעשיהם ירעו אף מיתתו שדה המשנלה ני הם קרנות צדיקים יגדעו נם אם אין להם לנפשם תועלת. לביא וליש מאומה לא ישחיתו אם לא למלאות טרף מעונותמו ובני אדם ירעו הסיתו חנם, וגם שכר לא היה למו. נמר וז&בי ערב לא יקנאו וללעג שפה לא יפטירו ובני ארם בשאט נפש שם יכנו אחרי נגעי רעם בכל לב יתורו הה, אך במר נפש ובקצד רוח שנות מספר אשד מנו לי חייתי אולי בצל כנפיך מות! שם אנוח אם אשוב עפר מאז הייתי. אך לפניך אלי אשפך רוחי על תתלאה מצאחני תגטלני אולי אז יעזבני מרי שיחי מתהומות ארץ כי העלני. הטבע והנפש. הקדמת השיר. אמונת מציאת השם ואמונת מציאת ההשארה ממקום אחד יצאו, ונסתקיס האמת תתקים השנית, ונירם אמר ד' אלהיס לאדם «אנכי אלהין' אז אתר לו *אל תירא מרדת שאול ני אתן אני ואנכי אעלן־ אל ארן טונה אל נעימות נצח.* ולמען אנינך דעת, קורא ידידי אציע לסנין דעתי הקלושה נענין הזה. איך התאחדו שתי האתונות היקרות האלה יחד, ומה הניע להם להיות אחתים ודנוקיס יחדיו ולא יתפרדו. ועתה שמע דנרי: ואסרי דנרי תלעיג. ני הנה אחרי אשי הניח ד' לאדם חנל אויניו ומכל תחסוריו אשר סנגוהו!