Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 11 (1847) · p. Seite 36

36 חיומ רמים (שפנו ורמה מנסה עליהם — ויש אשר יום או יומים עמדו על הארן ויאספו, לתנלית מה חנלמם וילדמס אמם. ויש שם אשר משדי אמו ילקה נזרועית המרצה ננור מות > וגם יש שם עלם או עלמה, עוד לא (ציו סרחי לחייהם, ונמעיו שושני יפים סתמו עליהם, והיה יפזרו לירנתי גור מסערת המות- נם שם שונג גן תקות הוריו, וגת מממדה לאגותיה, ושמה אג געודו מוסף נעזרתו נל היום על צעיריו, ואם רנה, גאהנתה שמרה גלילה צאצאי מעיה הישנים גערשס׳ וגיוס לא משה ממטתם׳ עת נאסרו גחגלי שינה נעימה׳ מנעה לזנוגיס גל יקיצו עולליה משנתם, גס שמהאוהנים גלנם אהגה קניה, גרתוקומיה נצמדו, אמין קשרם אשר גם גמותם לא נפרדו וגם אנשים אשר איש את רעהו גאיגה רדפו, שנאו קנאו את רעיהם׳ ועתה תחת מעטה ענטיט ישננו ושנו שינת עולם׳ ונס אהגמם נם קנאתם נם שנאתם נגר אגדה, אך י׳נל המה ולריק עמלו ־־ ני עתה מלג ישנאו נגוול מתי עולם, וגל מנסה עליהם, יחד ישנו הנאהגים והנעימים נמייהם׳ גם המה אשר רדפו זה את זה נאף נענור אגורת כסף; נעודס שנאו זה לזה, ונמימה שפונה רדפו להשמיד ולגלות, ועתה נמומם נדומית נשיה יחד ישננון, לא ישמע קול נוגש ׳ לא ירעו ולא ישחיתו — עמה נגלו לפניהם העלומות י המה יודעים אשר נסתר מעינינו, או אמם יודעים מאומה. ני מי יודע רוח גני אדם. והנפש תת היא? הידעת תנוגומיר? הידעת אין תחיה? ואין תחשוג נטוחוהינו? עצם צורתה מה הוא ׳ אשר מעשה האדם לנפש חיה, יניע אל אשר יהיה רוחה ללנת, ונל דרנמו תנין! מי יודע אם תציל נח חיינו מרדת שחת, נמשול נגוינו תולעת. ואס המות מנפש עד נשר יכלת, והאדם נמיתו, נננור נאלם אחרי אשר מיתריו נתקו; או גני אדם נצור הזק צורם מלגלות נשאול. ועת נית חומי לעשר ישוג׳ נסשינו מרומים תשנון ג סוד מלאני עליון. מי חנם וינין אלה! שאלות אלה נדי חושן יסתגנו, סגור השער לפני נינת איש — וצדיק אן נאמונתו ימיה, (אמין ני נעת חמרינו ידונא לפני עש גפשינו תעוף מרום, שמה חניון עוזה, על פוגע שמחות מתענג ~ ני מה חלק אלוה ממעל ונשמת שדי ממרומים, אם אן למען חיי צעד ני יגוז חיש ויעוף הושם האום עלי האדן, הלא טוג ממנו נפל לא יראה אור' — לא' האל הטונ לנל לננודו נראנו, ולהשניענו משפע טוגו שם את היפש היודעת הזאת נגו, ואושר רג שמור לנו מענר לקנר — נת דנינו יחד* עוד לא נלתה שנה מהלנה והארן מרוצותיה סייג השמש׳ והנה גא מות אנזר ולקח ידידי מחמד נפשי ולקניות הונילוהו — נרן הודו למון הגור. מי נינא לי אז נדנרינו יחד ׳ ני תנרת חקות חייהו גימים מעטים. הן לנו לא ידע אז, ולא דמה כזאת, כי יעל הנורת עליו, ואן ימים אחדים יתהלן נין החיים ־־־ מה צדקו דנרי המשורר: ני יתאונן על ימי חיינו ני המה הגל נאמרו: "הנה טפחות נתת ימי, ואלד׳ נאין נגדן ׳ אן הנל נל אדם!" וגם דנרי רנינו נחיי נמשנון הנפש. כי יתעורר אותנו לחשוג דרכינו ולשונ נטרס <לו ואינני — יעלה על לנו קרנת קצו, ונא המות אליו געת סהוא דואה מיתת שאי החיים פתאם ממדנר וזולתו / מגלי הקדמת ידיעה נדנר, ולא רמז ולא מועד ייוע שיהיה נ טח מהיותו נו. איננו מתענג ננוא גנל חודש מחדשי השגה, ולא גיוס מימות החודש, ולא נשעה משעות היום. ואיננו נא נימי הזקנה מנלעדי הישישות והגחרות והנעדות והילדות והינקות.*