Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 10 (1847) · p. Seite 40

40 לתזות יקית המגמה וצפירת נגהה, נגדי תמיד. — הן ק7ס אהלון, חנות עלומי יזזנורה, מה נעמה לי העת היקרה נשנהי נצלן צל המדע- ושפתותין נוסת צוף לקת טוג הרעיפו׳ ונמעין צא אנז3 לרגעים היווני‘ אין עינו לי היגעים היקרים לי מגל פנות תליי, עת התהלגנו שנינו אז — ננפף הדומיה — אתוזי יד עלי פדי תמד, ודודאי דית מור עוגר מגל ענר לאפינו גפפו; סתה עלי נגעה נפאה יפונו, ולקתין הנעימים נטל נזלו עלי פרתי נועם פתלתם עלי תלמי לגי. אז צמתו גהורם רעיונות תדפיס ונצורות לא ידעתין, תזיונות ערגות סמתוני, נראותי ממעל לראפינו מראה הפמים כתכלת ׳ וכופגי נוגה כעין הגווצתנמערפה נכונה חפו אצו חוצן נלמו להניע רננות יוצרם ונגיד אל יספרו ואין היריו הנעים ־ כמצחק על גני חלוף- על הגל פמחתם וחליפות יגונם — עלה נהדרו גיקרת מלכות, דממה וקול פמענו אז מנין עפאי היד: 'גני אדם* הרגעו מסול עזודתנס, לנות תנוחה תופי. לזרועי התרגעהי* אז נרקיס ענרו קרני ויורו נליותי, גחזותי נעין טהור: עין עלם, רומית קודם סניגי, והתולדה הנעימה ג חתולת עלטה מעולפת. נלני קול קורא שמעתי: מי נרא אלה? מי יוציא נתספר צג א הפונים, מי יעגיר יום ויניא ליל נעים• אלוה•1 הוא אדון כל היקום — ענתה נמסתריס נפפי — אלוה, היא׳ הנוטה כדוק פמיס וימתחם כאוהל, על פיו חוללה ארן מאין, נעיי נגעים דפאי נועם תלמי פופנים אלוני חוסן הררי עד גנעות עולם, נס גני אדם רוחו קגנם, על פיו ננראו ועל פיו ינועו! גם דנרין אז פמעתי קורא אלי, יקרת החכמה ונופאי דגליה הירתני׳ רנפי תהנה תורת האדם לאלהיווגןאדס לרעהו, למדתני להוקיר רודפי הציקה ולהוקיר רועי רות: אלילי ההמון. — הן התחזה היקרה הזאת עדן לעיני מרחפת, ואין אפנחך, ידיד עלומי * אין תפיס תהלה גאהנתי חלין׳ אם רגו נמו רגו אותותיה׳ הראיתין מני אז? ויין חשנחן, אס למופת יקר׳ חזיון נעים פמתין לעיני׳ לעוף נאגרת הרוח עלי נמותין מרום קצן, ולדתות נטוהר לגג ותום דרן אלין הימה ׳נגמת נפפי? מה יקרה היא תהנת רע י גנוה כל יהג אופיר נאנק יעלה, וכל פניות חמות תגל כמון גננתו סופה הנמו,• הן היא מלהיג נפשות תואמי צג י ה נרתנ׳י קידש, היא תנחמנו מעצנון ידינו, ממעשה תעתועי חלד: הרת נזג ותמורות פוא! מתנת אלוה היא׳ האהנה הנעימה לאדם מנתר יצוריו נלגיגם מקדשה —ל3 טהור. לח ענידתהו מלאת חטאה, זרה היא לעול ונוכל, טונע גגון פשעים — אוהני נצע נעוצה, מורדי אור, אורני לדם. אן שוררת יקרה היא לישר הוצן, לנפש זנה היא גת מרפא יל פגר, צרי כל מנאוג יינון, משגתת כל אינה ומדון, מנעמת החיים. — ומעת פרידתינו זה כשמונה שנים נעזנן עירינו — איש תעל אחיו, רנת צררוני חליפות עתותינו, ומפניי הזמן עניו שעפו מיס זדונים על ראשינו י אן מי הושיט לנו ניס תנחומים, אם לא אהניזינו הנאמנה! ונמנתני ידידותינו פלג אלהיס מצאנו, נו נוחם ושמחה פתיני חצינו. — העל נא נרעיונן, אין דגרתי אל לנן להוציא ילדי עשתנותין, שתילי חחי השמאים אצהים ואנשים, לעיני השמשי נספרי החכמה כוננו ידי המלין האדיר, משורר נשנ3׳ ננוד תפארת ישראל׳ ידידנו הרג מו׳הרר מ ענד ל נר״י שטעון נ׳י. חזקתיד אמצתין לשום נין כוננים קנן׳ נמו כירח יקר שמן יגיה, נקשתין להאצינ מרוחן על גני גילין׳ המה יחזו יקרתן וילמדו ערכן, שמעת לעצתי ורח3