Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 10 (1847) · p. Seite 33

33 עוד לעפר שמה. רופא אמן: הזמן, לא נהה אן> לא ינהה מזורי. ונגעי לייי לא ירופאו עי ימסו אסורי חיי, עדי אלה׳ הרותות צנל נשר נממצתו על יקראני, ונחנרתה אתעלם נערן גן די נצו«. שמעגי שאה,ה נפשי ומסין זמעותין עם דמעותי; אשר חרונו נל ימי צגאי נעמק הנפא הזה. ארנע ש3ועומ מלסו הלנו למו למן היום נאתי לעיר ש... למלאות רצון מממדי לני ואהוני יאפי ׳ אשר ננפש שוקקה יתלו לקראת נואי, הוא אמי ועטרת ראשי הנאח אנ״ד נ״י ואחותי הצעירה הנלולה נהדרה מ' מענואלי תנצנ׳ה! אל גא תשאל יקירי מני נני פה וערל שפה נתוני לנטא לן נשפתים את רמשי ששוני עת ראיתיה! היום פנה אז לערוג׳ הצללים נטו, פתאס — נראתה נחדל — ויהי איר! נשמר נצאתו מרמם שמים אדמו יפי לחייה, ונשתש נוקר׳ נוקד לא "5יא, קרן עור פניה. נ,לוע אהנה חנקתיה ונשקתיה וצא אמרתי די• ד' אלהים! " אמרתי אז נלני, ד' אלהיס, תה טי3 ותה נעים שנת אמיס ואחיות יחדיו נצל קורת יולדיהס הסונניס נננפי אהנוזם עלי שמל חיתם - אן הה! ימי ממד האלה לא יתשגו, נמעט יגילו הנער והנערה וישפילו לדעת את אניהס ואמם ונל תנמולם עליהם מני צאתם מרמם. נמעט תחל האהנה לקשור ננועם ענותיה את הנאהנים האלה ימדיו, עד ני יהיו נלמו לנפש אמת אשר ננויות רנות שוננת, וחנה — נעשן מארונה יסוערו ׳ ונתון גננתו סוסה לפל סאה וענר יזרו. אויה! תמת אשר עד הנה נצל קולה אחת יחדיו "5יי׳ יפרידו עתה נינותם הריס ונקעות, אגמים ונחלי מים, אשר אמנם לא ישטפו נקוד גליהם את האהנה העצורה נקרנס אש קודש היוקדת נלאס ונחת עלי מזנח לנותם ולא תפנה לעולם; ורק׳ לעתים רחוקות יתעלסו נאהניס יום או יומים יחדיו, נתוני היום, אחרי חלפו שמונה ירחים אשד לא ראיתיה פנים אל פנים, ורק מרחוק קולה הנעים שמעה אזני דוני אלי נמנתני חן ואגרות שלומים. שלשה ימים התענגתי מנועם חנרתה, אן ניוס הרגיעי פלצות אחזוגי לראות ני נפלו פניה מאודי "מחר מסע גיסתי לעיר מולדתי ס... ותשנתי לאיות עמה למנרה, למען אשאל נם אני את פי הרופאים — הה 1 רופא אליל! עוזרי המותה ונצי נליו הרעים 1 ני נסוגותי עד מאוד נלי דעת מה זאת' "נן עשי, יקרתי, עניתיה, ויהי ד' עמן!" סרס עלתה עלי המרננה נפלה עלי צוארי ותשא קולה והנן: 'האוסין> עוד יאות פנין?' שאלתני—*הה לני לני1 יגנא לי נוראות ונפשי קרני תתעטף!" "אנה הלן לנן, ני יהגה אימה ל אולם מצום חלמת! נטחי נדי ני שוג תשוני לעיר מגורהן נריאה וטונת לני.' ״אמן! נן יאנה ד'/ אשר יממן ויחנש, יפיל ״ל ערש דוי ומקים! אמרה אחותי עת נשאה את עיניה הדומעות למרום "יייס׳־־שנועיס חלפו אשר שמעו אזני, ני אמנם נמעט לשערי מות הניעה, אולם ת׳ל המתלה נגר שנה עשר צעדים אחורנית. נצפיתנו צפינו, ני תעלה ארונה לה ותמי — והנה אויה ל המות שלח ידו וישדר מאתנו את תקות לנינו יליי עדינו,׳ נמעט נאה הנשורה הנוראה הזאת לעיר ס.. ותהום נל העיר, ״עינית דמעה חיש ננקעו נפל עין, ותהי לעין מיס — נל ל3נ דוי ונל נפש נאנחה. אויה׳ שושנה יפיפיה; חמדת נל עין! אין נקטפה נראשית נצתה ־־־ ותהי לאין'• ־־־ אולם נפשי, אהה׳ לשוא נקשה לה להקל משאה, ולגולל אנן מעמסה השונן