Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 10 (1847) · p. Seite 24

24 פפת ננען, הזילוהנל מננדיה, הורידו לארןננודה, נם אם תקתס ככור והפרוט מליצותיה לא תזנרה הנפנו!ה -*- ועמה מה האפמה ני התויתי הו נלשון הנפנו!י ההוא על פתו!י גדיניס? — נעל איפ עניי פינה טעמו נפדה נלפתים ויתו על דלתות הנית׳ נן יפאלו עלינו: החסר מפונעים אנחנו? אם נפפת ענר נוציא מלין יאמרו מה יושיענו זה? מה יתננו זה? אם ספר לשון ענרים תניא ישאלו: מה זה נידן? הזאת תמלא נתינו נל הון רג, ונסף אליו ננסף נאספהו הנימה׳ ואס לא, נחון יעמוד! צר לי׳ אמרתי׳ ני נחקר תהומות מימי החנתה התהלנתי׳ אס סוף ימיהם חנום לראשי האתנוש פאר עלי׳ או היחנפו פצעי הזמן? ופנינים דליתי מי יקנה אותם? הונת אותנו נמדנרותין אתה התנס מנל אדס ני אמרת יקרה החנתה מפנינים. מי יענד ענק לצוארו חרוזין ענרית! היצעדו ננות עלי פור לשור ני ייטיני ראשם ננות השיר? הנינים שירים נלשון ענר׳ למען אחרון על עפר יקומו שמס, נניניס חרנות לתו והינלי שומם, לשוא יעמלו הנמים, ני אן תרנות נשפתותיהם ללנס ינינו, ותפוג עמלם נראפם. על נל ראם משוררי שפה זולתה ירעיפו טל אתרותס תחון התנל מלוא הספל טל נרנתה, ועל ארן משוררי ענרית חורג וחורן!!— נה דמיתי׳ ועוד קול ההומיה נאזני, והנה מפי עוללים ויונקים, נקול מלחני שלום ינניין, נחו מנל ענרות מעירות הקרונות והרחוקות, נלם לחל מפלט ומנוס לי ולמלט נפשי מירוני ינעיון, דרשו את די נערי, על ונרי הספר אשר עשיתי למענם, ליסד הצלחתם, לא לשועו נא השנה אוינ ומתנקם׳ ואל יוכלו האוינים ליגע לרעה נאים חסדינו— נהתימם לשפון שיח, נלם נאו אלי חנקוני וגשקוני ואמרו אלי: תודות אלן! לנותינו לן ירחשון׳ ונל קרנינו תהלות אין תספר לןיהתיון, ני הרנית חסדן להיטיג אתנו. אנותינו לא השנילו לאשרינו ודרן התוניל להחנמה׳ ואתה נעצתן ונעטן חננתנו ונחנתנו נדרן הישר והננו, לנו ל הורת הדרן הטונ לפנינו, לנל נלן ארחות עקלקלות ונתינות לא דרן — חן חן לן ני האיתות שננו הנוגש ננו, הנפת שנט את תניפו, ורועעת אותו נש נר וננפן חרס יוצרים. לא נשמע עוד קיל נוגש ננית מלמדינו, נאסורים היינו, גננית הסוהר נית ספרינו היה, תורינו לא פתח לנו ניתה׳ נל היום הנל וחום אנל חצי נשרינוי ועתה נרנה ׳נוא שערי תורה, נלן נאורה, והיתהאתונה חנתה ודעת יראת די אוצרינן!' עוד לא התמו ינריהס, נשאו עליהם הרננים המלמדים ומשרתיהם את קולם, נקול רעש גדול התו וצעקו, למען לא ישמע קולס, והניסו עליהם מטה זעתם ותקלות חונלים להכות ולפצוע אותם, והמה רק להשמיד נלננם.. אז לקרג ערכו וקרנו רנני פולין והמלמדים ומשרתיהם מעני מזה, והילדים הקטנים מענר תזה, כל הילדים נאו למלחמה, כל אשר ענר תחת שננו מלמדו. רק שני משרתי תלמד אחי ושני ילדים קטנים לא נאו לעזרת ד׳ נגנורים, הילד האחד איננו, ני לקחהו אז משרת מלמדו לנית הספר, הוא מאן ללנת, ויאחזהו אחד נראשו ואחד נרגלו, ונה נשאו אותו נשוקים ונרחונות, הוא מלל נרנליו, קרן נעיגיו וזעק עד ני נאה צעקתו נאזני נל העונרים, ותהום העיר — נה הניאו אותו חדר המלמד. הילד השני נא להתפלל ולא יוכל, הוא נמנע מסנה אנזריה, משרה המלמד שא: אותו: מה זה מקל עם צרור נסף (גית״ל)? ולא ידע, הנה אותו ולא ענה, לקח נסים מען למען יעננו, פשק שפתיו, ר חג פיו. ותקע רסיס ען נמלתעיתיו ונין דל שסתיו׳ ונה עמד הילד, נקנר פתוח וגרונו, על נן לא נא ללחום מלחמתי. המלחמה היתה ננדה, הרנניס המלמדים ומשרתיהם הנו לפנים ולאחור נמקלותם׳ והילדים קטנים עמדו פרושות נסיהם אל שמים ־־"