Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 10 (1847) · p. Seite 23

23 המוכנה הולנת וקרנה וקול וזצוצרה הולך וגדל. כשני נכניס מזהירים ואימי צמודים אחוזים זה לעומת זה. ולפני הנרות העולות משני ענויה מול פגי המוכנה יאורו, לנחות האנשים הדין ולהאיר להס הצילה — נקרנס אלי?איוו לעגו פני, ולאורם אשר הפיצו פניני ראיתי אנשים וניס, נכדיהם שאורים וארוכים, מעל למדם נגד ארון תלוי עצי נתפס, נתי איכנותם על הארן סתווים וסרוחים. נוגעות נראסם עלייס תחתיים שניים ושלישים עשויים מזננות ספנים ותתוליס׳ אחד לאחד הגשו׳ עד אשר היו לאחדים על ראשם. מעיהם נידיהס נפתרי נסן> להם ניאשם, וכנס נחשת, גונה להם משכמם ולמעלה. וניס אשר נענס ענ כנען המלאה וזקנם הגודל שער לנן יורד על לנס, וכמה אשר נענם תחסר/ שער זקנם החלו לצמוח. הראשונים התה נניס אשר תחת חנותם הושתו, שרי המורה ישנו לכסאות למשפע, והאחרונים נין לילה היו מורים לצדקה נאחת מערי מצער והמה אלהי כסף׳ שיעלים קעניס מחנליס כרמים, ועתה נושנים לאחיהם נכסף וישנו נשר חנם. המרננה ענרה לפני והרחיקה הלאה שאפה אל מקים מתנומה, רעם אופניה רעשו נאזני כקול רעם נגלגל מרעים שמים, והיא ננרק ענרה לפני, ירדה עמק. נאה נמורד ההר ונעלמה מעיני. עוד רק קול המולה מרעש אופניה מתגוללים נשאון נאזני תצלל כקול רעם אחריו יהיה הד הריס קול דממה דקה, אחרי אשר קול לניייו עניו ראשינו, ונקול גלגל ורנ3 אחר הריחי׳ ם נשמעים מרחוק לאוני ההצן, החצוצרה הריעה ומענו מענו הקול גדול יםון> ויחיש והנה השקעה ושמעתי קיל קורא נאזני: "האתת האיש הרגיז אותנו וקראת מלא אחרי רועי ישראל נאמר: ני רועים אנחנו והצאן ירעו אומנו, וני רנני פולין רק אל שכירתם עיניהם• ועתה נקח נא נקתתינו מאתן, גם אם שמת נין כוננים קנן משם נורידןי התערג נא, קום לחם אתנו וכלה חצין ננו! לקול צללו אזני אמרתי נפעמתי ולא אדנר, כמעע אמרתי תדנקני הרעה, ני רניס לוחמים לי ורנו צוררי ~ מדי דנים רוח מחדר נאה נשנה נענים, נשאה נשיאים נננפיה, עניה נעמי ליל. ותעהר שחקים. והנה הכלת השמים <נס נוכניהס נראה, נאור נן מלן ארגמן עם נקודות הכתן, ונתונם הנזהר, האירה האין מננודס. ראיתי עוד והנה חנרת תנשים׳ מראיהס רע ננראשונה, תו עוני ומסכנות על מצחם, נגדיהס קרועים, רצועות המנעל נידם, ונערים נתון הנאים נסו מחלג עינימו׳ שפתים ענות להם קולם כנמש יהלן, ומעה נידם זעמם, כלס אפפוני עלו לנלעגי ילהשחיתני וקוראים אלי: "אתה משכיל להזכיר עונותינו, ני שחתנו סדר לימוד הילדים, איה איפה פין נותן אותנו סנת כל מדס רעה, וני נשצנו הרעה הזאת, כי תצא תורה מישראל■ וישירון ידל מאוד נארן נאלייציען. אמה, משכיל להזכיר לנ אנית על נניס, לבל ינהרו עוד אלינו, לשאוב מיס מדלינו כי דל, אמרת: מעין אנזג מימינו, ינמרו מימיו השותה מהם נפשו שוקקה וצתה צמאי הה זאת עשיתני הנסת עען עלינו? מימינו נמנו, לחמינו נאמנים מאנות הילדים, יאריחיתינו ארוחת תמיד נתנה לנו מהם, ועתה גסשינו ינשה אין נל, אין לני נחס חיל אף ני קודש.' ואני החשיתי אז, אמרתי בלני, מה המרדה הזאת על ני נחזהי 'משכיל להזכיר'? נאזני מי נכנסו דנרי? על חלתי לנ מי עשו פרי? "’יע ייי ישיאי וירדפוני חנם, מי יקרא דנרי? הלא נלשון ענר גלותי רעיוני, שסה הזאת שנואה נשער נת עמה, נח יגוזו ני זקנה אס הלשונות, וילעגו , עת סניה■ סוני נח גשיקיס ונרחונות יהודה, מי יחוש חלינס, אס ספרי שין עני חרכלחס, האס ישאלותולליה דנרי שירה! הן נשכחה היא השפת קדומים