Kokhve Yitsḥaḳ · 1846-01-01 · 1. Heft (2. Aufl. 1847) · p. Seite 91

י׳די״ד). דעתך, מעניןעיני ה׳ נצרו יער (שם נ'נ י׳ד) עיין נאורי שם הונח על ידיעת השם הנלתי נעל מכלית, מציל/ מעני! מנצל נצני מיד (שם ז׳ ח׳ ) יי״ל האס הד,ר הזה, כלומר: כי לא ארשע, דגי שהוא למעלה מידיעתן׳ הלא הכל גלוי וידוע לפניך נהיות ני אין מר אשר מידך מציל ואשר יוכל להסתר מעיני השנחתך וידיעתך * וגומר ואומר: הלא בלמי ראו עיניך וכחומר עשיתני, ואיה איפה מאומה הנסתר ממך, וכי לכך עשיתני רק להנני נלי חשך מנה על מנה ומצוק על מצוק. ונאמת ידוע מה שנתנ מרן הרמנים זיל נש מונה פרקיו, נהניאי הקושיא הננודה על הסתרת והתנגדות הידיעה לנחירה, וסיים כי אין ליש3 זאת רק נאתרינו שסלק השם ידיעתו מן המר הזה לגמרי, וכעין צדיק ורשע לא קאמר, ואן ני אין נהשנתינו להנין כזאת כנר אמר הנניא ני לח מחשנותי תחשנותינם׳ וז׳א אחרי תמיהתו דלעיל: האם המר הזה למעלה מידיעתו, נאמת הנהו כן וזה: ואלה צפנת נלננך׳ רצונו מריס אלה שהזכרתי נמו ידיעת צדיק ורשע, צפנת אתה נעצמן מידיעתך, ידעתי ני זאת וכן הוא עמן: ושורש ל3 הנחתי כידוע על הידיעה, נמו מי יתן והיה לננס זה להם (ונדים ה׳ ניע) ושמרתני, מענק ואניו בתר את המר (נרא׳ לי׳ז י״א) הוראתו המתנה נפקימת עין, ואתר הנועם על כן צפנת ידיעה כזאת וסלקת השנחתן ממרים כאלה, על אשר חפצת לשום עין עלי אם אתנו א או לאי וע׳ז נאוה נכון: ומעוני לא תנקני, היינו אילולי לא סלק השם ידיעתו ממילא לא היתה נחירה כקושיא ה רתנ׳ס זיל והיה האדם מוכרח המעשה, וא״נ לינא שנר ולינא עונב, אכן רק עלהצפנז הידיעה יש ויש לן דין ומשפנו לנלתי נקני מעוני! ויתוינמו: Meine Seele klaget im Leben, ich gebe meinem Kummer mich hin, rede in erbittertem Gemüthe. Ich spreche zu Gott: Verdamme mich nicht! mache mir'8 kund: wozu du mich anfeindest! ziemt es dir, daß du bedrückest? verächtlich behandelst deiner Hände Werk; wodurch du Frevlerschluß bekräftigest I Hast du fleischliche Augen! sieh',) kurzsichtig du, Menschen gleich! Sind deine Tage, Menschentagen ähnlich! deine Jahre der Dauer eines Mannes gleich! daß du grübelst nach meiner Sünde, forschest nach meinem Vergehen! Jst's denn über deiner Allwissenheit, daß nie ich freveln werde? deiner Macht entgeht doch Nichts! Deine Hände quälen mich, die mich geschaffen, deine Einheit umgibt mich, und du vernichtest mich. Denk' doch, daß du wie Thon mich gebildet, und daß zu Staub du wieder mich machest. Wie Milch lassest du mich hinfließen, wie Molken mich gerinnen; mit Haut und Fleisch bekleidest du mich, mit Adern und Gebeinen mich durchwebend, Leben und Wohlthun hast du mir gespendet, und deine Vorsehung wahret meinen Geist, doch Dinge, der Art, verheimlichest Lu selbst deinem Wesen, ich weiß es wohl, so »erhält es sich bei dir. Du wartest mir, ob sündigen ich werde, daß von meiner Schuld du nie mich befreiest! יא (יח) ובטחת כי יש תקוה וחפרת לבטח תשכב. לא יתכן לפרשו כנאור אותן שקדמוני, ני לא נאוה היראת נעחין לשורש חפר ולא מצינו דוגמתי, ונראה הוראתו כמשמעו מענין נושה וכלימה כתו נאו עדיה ויחפרו