Bikkūrē hā-'ittīm · 1831-01-01 · 1831 - תקצ״ב · p. [Seite 140]

&* ( 139 ) HS להתהלך בפרדס אלהיס, פי1ח תקוה — ולמס אירא בימי רע פן אישן המות? אולס על אלה אני בוניה, כי אזכור יום פקודתי, יוס פרידתי מאהובי לבי הנויס והמענגים— איככה אוכל דאות בתוגת נפשם אשר ממלאם ביום קרב רגע חליפתי. — ואני תפלה לאל חי, ביום פקודת כל אנוש אפקד, יחיש ימהר המות, לא אדע מה אני, רגע חיים — T V רגע מות— ואינני, ואתכם אהובי נפשי, הלא אשובה אראה אתכם באח התמיה? — כשמחת גבר על יום הלולים, אשיש מצוא קבר, בצפימיאצפה ליום אממן, מתי יבוא לגאלת עולם, אז אישן אנוח, מרפא תחת בעתה, תחת נוס רעל אשתה נוס ישועות, האדמה ערסי, התלים בל עמדי, נרים וכסתות רגבי עפר, רמה ותולעת רעי, פצעס פצעי אוהב נאמנים. ואלד,♦ הרוחות ישית ידו עלי, בצל כנפיו אחסה, הוא ימייני חיי נצח, ומטוב עדניו ישביעני — הלא כטבע אשר אתרי בלותה תהיה לה עדנה, וזיו פניה תשוב לה, האדמה תתחדש כנשר נעוריה, ימי האביב יגיעו, יקיצו ישני עפר, זעשני שדה יציצו מן האדן ישבעו עצי היער, והןליקוס לתחיה, כן נשמת האדם לא תמות ונרו לא יכבה, חיה יחיה בהשארת הנפש, ישרים יחזו פני אלהים, נעימות בימינו נצח— נם הגו לא יכלה ולא יהיה לאפס ואין, רק המיר ימיר צורתו ואחרת על עפר יקום — ולזה רמזו רז״ל: בני אדם רומים לעשבי שדה הללו נוצצין והללו מ5לין. ו) מלאה הבציר:תן ללב,ע}יבת ׳ הטבע הפכה למפחית פניה, ועל הנכר פרוש רשת המות. גם בימי סלד♦ בא תור הבציר, דוה לבי ךאות רע♦ עליה, אחד אחד:קעו אלץ לשיה; הה! עברהק:ץ׳ בשל הקציר! *) עיין מולדות א״א החנם הרופא ז׳ל נספרי גני(«וריס צד 9« ,