Bikkūrē hā-'ittīm · 1831-01-01 · 1831 - תקצ״ב · p. [Seite 137]

9t ('136 ) 40 ' לצו מספר ימי חיי הגלו ני זה סוף כל האדס — פה מראש מרומי משגגי'סלע, תשור אל הנקעה אשר מתחת 4) כגן ה' אשר גרנו אלהיס, עמקים יעעפו נד, ושדמות יעשו אכל, גן הידק לגג אנוש יסעד, האנד פולח ונוקע נאת, הרועה ינהג עדרו, הננשיס ישגעו למדעם, ומפלג נהר ישתה הצאן. גני עיר מתהלכים אל שפת היאור נין עצי ארזים עוועים שורותיס, ועיניהם תשצענה ממראה פדחיס שונים צנע רקמתס, אשד נאמו ישגאו, ושולפים אל אפס ריח נושם, קערת מר ולנונה. על ההד הזה התיצנתי, אמרתי אשונה אתענגה על דוג יופי הטנע תדשן נפשי מנדכת שמיס ממעל וממגד תנואות מתחת. אנל עדנה לי שמחתי היום! — נפשי עגמה, ולני עלי דוי, נדאותי, כי היתה לה חליפה! נהפך תארה למשחית, פנה יפיה פנה הדרה!— 3עצנ דוחי קראתי הה! איך צנא לכל יקום וקן לכל נמצא! הכל יעמוד אך ארגיעה, לכל יש תמורה, ואין מעמד למממדי מצל! הככר הזה , לפני ימים לא כניד, עוד היה תאות כל עין, משען כל נפש, כל ען רענן וכל אלון ענתה, גן זירועיה תצמיח, ושיח השדה מערמת עפר עלה, הדודאים נתנו ריח, והשושנה עלתה נצה, קול התור נשמע, ומליל הרועה ערג לאזן שומעת, עונד אדמתו הלך נדנה וחצנו מעמד, הנעמת נשאו אלומותיהן, פיהן תפצמנה נדנה. והיום — הכל חלף הלך לו!— כל עלה נובלת, ינשו עשני שדה, נאלמו יצלי אדמה, אומלל כל צמח, הנק ינוק הגפן, נדמה נותן זמירות, שחו נמת השיר הרוח הולך וסועד עלי קוצים, המישור נודד לא יענוד נו דגל איש, החורש לא יחרוש, האיכר נחנא למעונו, וההלך יחיש ימהר צעדיו לגוא נצל קורת העיר— הה! דמות המות מרחפת על כל צאצאי אדמה, הבלהות פרשה רשתה להעלות נחנה כל יקום חלד, הטנע פשטה ' שמלת אורה, ולנשה נגדי אלמנות חיות — דלפה עיני מתוגה, קול קורא נקרני: מקדה אמד לאדם בן תמותה ולצמח השדה! נעש3 ננקד יעלה ולעדג ימל, כן האדם קלו ימיו מני ארג, ושנותיו כמו הגה — כציצי פרדס יחדיו יצמחו בתלם, כן גני אדם יגדלו נתנל יחד. אלה כפרחי א3ינ ישמחו רואיהם, רגע — וצאנם יקטפו. אלה ננטעי קין ישניעו למעדנים, פתאום יעלה הכורת עלימו 4) דוו! ווג»ונו!זיגע ו!ונד ריילענדע קוורחזינענטהחן.