Bikkūrē hā-'ittīm · 1829-01-01 · 1829 - תק״ץ · p. [Seite 176]

3*> ( 103 ) «שק יאייר אשק תאק ילא $רמי $רת ותתה לי«ורף שהוא ענד מן נתן הוא ״* M * י :׳T על ורן זר נאמת יעויין יאנ׳ע (ששות ה׳?ו') ולא נן האשכנזים שהם ישגיוזו רק על האותיות הנשארות נתינה תמיד ר׳ל נכל הזמנים ענר ועתיד, אכן האות המטרה לשעמים, ונאיזו זמן, לא יתנו עוד לשורש. עיין רש״י (נראשית י׳ז א') ונתלתס כתו ומלתם והנוין נו יתירה ליסוד הנופל נו לפרקים כגון נו״ן של נושן ונו״ן של «ושא ענ״ל. הנה השוה שורש שהוא מנתי ע׳ו לשרשי נשן ונשא שהס תחסרי פ׳א נו״ן ורק מ?ני שנכל אלה הוד שרשיס יפול הנו״ן לפעמים. וננר עמד ע*ז הרג ר׳ו וזיידענתייע נהננת המקרא שלו ודל (m ג' נדו,) לדעת המדקדקים הספרדים ישופן ותשופני מנעלי עלומי עי׳י׳ן, ונשף נהם שרשו נשף. ושפיפון מגזרת שפף ואעש״ג הרג (רש״י) ז״ל יזנרס ני לדעתו שהיא עקרית יסוד כלס שף, 3' אותיות נראות ואאת נעלמת או נאסרת לפעמים עכ״ל. והספרדים ששקדו הרנה על ספרי חכמי ערן הלכו גס נדלן הדקדוק נעקנותיהס , שהעיניים עשו להם נלשונם ג'נ תמיד פעל משלש אותיות. ולא זה המקום לחקור ולהכריע נדני, ני שני הלדדיס הפריזו על המדה יותר מדאי, ואס יצדקו האשכנזים נעיקר הענין, אעפי׳נ הי' להם להשגיח נמהלן ל׳הק , שלפעמים נראה החלוק מנואר נין עלומי עי"! למסרי נו׳ן וכדומה אע״סי שיתר שתי האותיות שוות ) וכן נין עלומי יו׳ד לנרוי ל׳ה נמו ההנדל נין ירא לראה. וניחוד נזתן העני כנ״ל. אן לענמנו נאמר שדרך הדקדוק של קליר שוה ממש לדרן הדקדוק של רש׳י. ונודעים הפעלים הרנים שנמלאו נפיוטיו נחסיון אותיות הנחים ימו את. בט, גצו׳ הג! חז, סןז, עח. וננרנת אגן אנרהם לפרשת rx * T T T T T T שקלים גדת, אסר ה׳א ההסעיל יין הגר ממן הענר אשר לא יתכן רק נינתיד. ־־: ז ונם מה הננין ועשה עי׳ז מן הפעיל פועל וכן ננרכת מתי׳ מתים שם עצה נמקום יעצת מסר יו׳ד השרמית וכדומה הרנה מאד. ולזה כיוון הראנ״ע שהוא הגדול נתריקדקי ספרו נמה שאתר נפירושו לקהלת (ה' א') שהיתה ל*הד, ניד ר״א הקליד עיר פרוצה אין חומה, י׳ל שהפיל אותיות מהשורש נתסלו מנלי שום עין לדרך מניתי הלשון. ויותר נראה זה נמלת אנסינה שצעק עליו סם הראנ״ע חמס, וזה נא לקליר מפני שהי' זמן הענר והעתיד שוה אצלו נדין אותיות הנופלות ונלתי עקריות, וחשנס לנחירה ניד הנות3 אס להציגם או להשמיטם נאיזה זמן ונאיזה ננין שיהי'. ולכן אחרי שמצא נענר ואני נסכתי מלכי נגו׳ן נוספת לדעתו שהעיקר הוא סן נמו שהנאנו נשס רש״י גנו׳ן של נמלתס ונשך, דמה שנוכל להוסיף ג'כ T נעתיד חנו׳ן והיו״ד, ולומר אנסינה מלכי נמו שנוילל לגרוע הנו״ן והיו׳ד גס נענר גס נעתיד ולומר אסין, סכתי, לפי דרנו. ושוה אצלו ג״נ סכתי להסנתי נמו גדתי והגדתי. וזו היא האמת ננוונת הפייטן ודרכו, לא נמו שרצה הרנ רו״ה נפיוושו למחזור להצילו נהצלת ריק ואפס יעו״םולקמן (הטרה na). אולם רוח שפה עניי׳ ימאן נזה, כי דק נעני יתכן לאמור נתתי, אן(ני שיאמר נעתיד אנת או את 3ל♦ גו׳ן נסופו, או להסן נהוספת יו׳ד ונו״ן'ונלשון הפעיל אנתינה נינקוס אתן יהי׳ מורן גדר הלשון מאד ותעתה יהי' כ״ז לראיה קצת מהיי׳ ר׳א הקליד אשמדי. אולס אחדי עיון מעט נראה שקנלו האשכנזים גם דין הדקדוק מאיסדלו כמי שקנלו למוד התלמוד וידיעת הסודות משם, שהרי רניגו נתן נעל הערון איש רומי וקדמון נמעט זמן ממו׳י, הראה לנו כנר דדן דקדוקו שוס'ממס לזה של רמ׳י יעויין ערן ושק ש5תנ שק העיקר ושם הפירוש. עכ׳ל והוא ממש דנרי רש״י פהגאנו למעלה, וכ׳ג עוד ועין נ־זן ונשי , והוא משתמש ג״כ נלשון רש׳י לקרוא האות הנשאר נתינה נכל הזמרים והמינים יסוד או עיקר חנעין רת כת3 מסתפקא לן אס ה' של הדת יסוד נתינה או לא עכ׳ל. ונערן אנר הי כתו מלשון חנינורותיו הכין יחת מחתחייז יגל מגלגל ומכליז מכלכל. ונערן גנה והעיקר גה ולא יגה ש3י3 אשו ענ״ל, והנה לספרדים אין יאי׳ כלל מעתיד על ענר נמ״ש, ונערן נטף מסתנרא נטל, נטע ׳ נטף, אין היו׳ן עיקר עכ׳ל. וכן יעשה _ נסדר א׳י שלו יחסר תמיד האות הנופל ויסדר המלות וין התלות אשר תחלתן ניאות עיקרית של מלה זו כתו עק 3ט על סורש ננט, ונס, על שרשי נגו וגנה וגני וגנאי, לד על ילד ׳ לו על לוה ולווי' ולווי *