Bikkūrē hā-'ittīm · 1828-01-01 · 1828 - תקפ״ט · p. [Seite 108]

5^4 ( 106 ) הננמרת: הברכה הזאת מימיו לא חש3 יצמק להוריש? לעשו. ני לא נעלם ממנו ני לא מפן ה׳ בו, להיותו פרא אדם, איש זדון ונן בליעל- איש למיס יותר מן המיות העודפות - כי היה מתגבר עליהן, והנייי אומנותו של אברהם ותפש אומנותו של נמדוד ־ אלא שעם נל רוע מלותיו. הנה מלה עונה היתה נו שהיה מכבד אביו ואוהב אותו, ומזה כמשך שגס.אביו אהבו; גס ני לא נמשך מזה שיחשוב יצחיק היות עשו נחיר ה'. דק נל ימיו גמל. בלבו להעמיד תחתיו יעקב אשד היה מנהג־-אבותיו' הקדושים בידו, איש תם יושבאהלים, והוא יירש ברנת אברהם, הברכה הנצחית אשר תעמוד לו ולזרעו עד עולם• והנה כדרך שלא הוצרך אברהם אבינו לברך את יצחק לפני מותו, כי ידע היותו ברוך ה', ורן מצאנו ראינו: ויהי אמרי מות אברהם ויברך אלהיס את יצחק בנו; אבל הוצלו לתת מתנות לבני הפלגשים, בל יבאו,וירשו אדן עם יצחק: כנה ראה יצחק אבינו שלא היה צריך לבדך את יעקב ני בלא ספק יברכהו ה'. מאחר שהיו בו כל מדות טובות שבאברהם; אבל ראה שהיה צריך לברך בלכה מה את עשו. ולא היה יוצא ידי חובתו אס יתן לו מתנות, כי היה גם הוא בן הגבירה, וגס היה בכור, וגס היה מניב לו ני ציל בפיו• ומפני שלא היתה מדה טובה בעשקרק כבוד אביו, ומפני שגס יצחק לא היה אוהבו רק מן העעס כי ציד בפיו; לפיכך, נדי למצוא פתח לברכו, הוצרך לצוותו שיצא השדה ויצוד ציד ויעשה מעעמיס ויביא אליו, ובזה, כאשד יקבל ממנו ההנאה,הזאת, אש'ד היא לבדה מדה עובה שהיתה בו, יתעורר לברכו בנפש חפצה: וזה שאמד לו בעבור תנרנן נפשי, ולא מצירו במקדח לשון ברכת נפש אלא זו, והטעם: אן> על פי שהשכל והדעת אולי לא יסכימו לברכך, הנה לפחות הנפש המתאוה והמרגשת, הנהנית מן המטעמיס, היא תבלנך• ורבקה שמעה כל זה אך לא ידדה לסוף לעתו של צדיק, כמו שלא ירדו לסוף לעתו גדולי המפרשים, וחשבה היות כוונת יצחק להוריש לעשו את ברכת אברהם בהחלט, ושיעקב יאבד בצדקו, ולהיותו איש תם יושב אוהלים כאבותיו הקלושים תלקח ממנו הברכה, אשר לפחות ראוי היה שתנתן לשניהם כאחד, כלדך שעשה אחדי כן יעקב, אשד בדך שנים עשר בניו יחד ונהנתנה לעשו לבדו היה בזה עושק רש וגזל משפט ועול וחמס, בשיעור מספיק להתיר ולהכשיר את הערמה אשד ציותה ליעקב שיעדים כדי שיגנוב מיד הגנב, ואולם סוף המעשה יעיד על תחלת המחשבה, והוא יורה בבידור, כי-מעולס לא עלה על דעתו של יצחק לטול מיעקב אח הברכה הראויה אליו: שכן אתה מוצא כי כאשד ברך אותו בחושבו שהוא עשו לא הזכיר דבר מכל הנכלל בברכת אברהם, ולא אמר שיהיה בדיו ה: ושיהיה לקהל עמים, ושיירש את האדן הנבחרת, ולא אמר כלל שהברכות שהוא מברכו תהיינה לו ולזרעו אתו; אך כל ברכותיו ברכות זמניות תכלינה במותו• ולא זו בלבד ראיה על אמתת דברי, א3ל.עדוח ברורה יש לי עוד להניא ממה שאירע אחדי אשד ידע יצחק מרמת יעקב: ני הנה יעקב אמד אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה, ובאמת כך היה הדבר ראוי להיות שיקללהו קללה נמרצת. על בגדו באחיו ועל השמתו עור: ואולם, ההיה דגי מזה? הלא בהפך, טרם צאתו מארצו ללכת חמה, קרא לו ויבלנהי שנית *