Bikkūrē hā-'ittīm · 1828-01-01 · 1828 - תקפ״ט · p. [Seite 104]

רשעים רחקה מני, ועצת רשעים רחקה מני׳ הרי חלה ארבעים ושנים לגושים במנחת שי הן אמת ני השבעה לי באלהיס הנה הוא דשה בידם, אבל הוא דגוש במקרא גדולה ונכל ספרי ועיציאה ואשכנז המדוייקים, ונירש עצמה כבר הזכרתי שתי פעמים השבעה לי דגוש} וכן ואחר ילדה בת רפה במנחת שי ודגוש בשאר נסחאות, ובמ׳ם עצמו ילדא בן בדגש; וכן וחסד לב ואמדה לו רפה בירש ולגוש בשאר מקראות מדוייקות, ובמ״ש עצמה וחסר לב אמדה לו בדגש ■ וכן אכלה ומחתה פיה רפה במ״ש ודגוש בשדשים שדש מחה, וכן רוח ה׳ נוססה בו רפה בע״ש ולגוש נשרשיס שדש נסה, וכן וזרועו מושלה לו לפה במ׳ים ולגוש t בת׳נך קדמון אשד הגיה מוה״רד דב״ש וכן הוא דגוש בספרי אשכנז בהפטרת ואתחנן, וכן וספרה לה שנעת ימים ואחר תטהר רפה בירם ודגוש בספרי וויען דש עוד מין שלישי, והוא תנה שהטעס בה נסוג אמוד, וסופה סגול, כמו אל)ךה כה ׳ וזה נמצא מעט, על כן יספיק לתת סימן למתחילים על שני מיני אתי מרחיק והחזיקה ביו ונחזקה ליו׳ ולהשלמת ענין כללי נגד נפת ראיתי'לדבר דבר על טעמי תהלים משלי איוב (הנקראים טעמי אמ׳ת) שהס משונים מטעמי שאר ספדי המקרא, וזה גרס לסופרים להכשל במקומות,הרבה לרפות החזק ולחזק הרפה, מבלי דעת אי זה טעם מפסיק ואי זה בלתי מפסיק, ונבר העיר על זה המדקדק הגדול הרז״ה בשערי תפלה סימן נ״טוכתב: ונער פרעה וחילו ביס סוף הני״ת דגושה, גס כי בשם קדשו בטחנו רכל אשר יקראוהובאמת, אל תבטחו בנדיבים, זמרו לאלהינו בכנור׳ ה׳ יברך את עמו בשלום, בנלס הבי״תדגושה, וכן הדודד עמי תחתי" וכל דומיהם הת״יו דגושה ■, ועם היות שבכל הנסחאות הנדפסים כלן רפויות, אמנם אני אומר שכפי הדין ומשפט הלשון כל אלה צרינין להיות בדגש עכ׳ל ־ ודבר זה נכון וקיים וישר ונאמן, ,אע״פי שלפי זה צריכים אנחנו להטעות דוב הספרים במקומות לא פחות משמונים ומאה לפי מה שמניתים אחד לאחד למצוא חשבון; ני אמנם איך נשים וענותףחרבני בת״ו רפה, והיכן מצאנו סוף פסוק שלפניו תבה אחת ולא תהיה נקודה טפחא? והלא דאינו בשמואל נ' חןנתןז תרכבי בטפחא ובתו דגושה• ומי בעל שכל ילפא ני״ת ומרו לאלדחינו בכבוד , מפני שהטפחא תחת זמרו? והלא הדבל נדוד שמנת זמרו דבוקה נענקעס מלת לאלהינו יותר ממס שתבת אלהינו דבקהלתבת במול, א״כ בהנלח הטפחאעומל כאן במקום מדכא, והמונחשאחדיובמקום טפחא; והלא כן לאינו בתהלים בקשו פניו רתמיד בטפחא ומונח, ובדברי הימים א׳ י׳יו במרנא טפחא, וכן תחיךי בליער־1 יבעהובי נתהליס בטפחא מונח ובשמואל ב׳ כ״ב במלכא טפחא ואחרי שידענו שאין סוף פסוק בלא טפחא (אם לא שתהיה המלה הקולמת באתנח נמו שחין ונרפא) א״נ אין ממם מלהדגיש אות בגד כפת שבסוף פסוק אפילו אין לפנים אלא מדכא,* אם אין שס מלה אחרת ב*ן האתנח וסוף הפסוק, במו ואל־־נסמתך תיסדני׳ נל