Bikkūrē hā-'ittīm · 1828-01-01 · 1828 - תקפ״ט · p. [Seite 98]

( 9” ) X3 3י PJ ו^לי.\ VW״ iw״ ׳״״« K'!3IV׳.JU11 v‘ ׳■« הדוד ראויים שיעשה להס צס, וגם לא היתה כוונתו לשאול 3איזס דיר יהיה הנם, אס שיעשה ה׳ אדנות גשמים וימטיל דגן, או נדלךאחלת, שאם כן לא היה נענש, אבל היה אותו רשע מגמיש בהחלט ניכלתה', והיה אומד •שאי אפשל גשום פנים שיתקיים דגל הנביא, אפילו ישתדל סקג׳ה להקים לבדו ויעשה ארגות גשמים להמטיר מהן דגן, נלומי אפילו יעשה נל אשל נינלתו לעשות, ועל כן נענש עונש חמול; והנם נאמרו הנה ה' עושה חסדה מלת אם, ונאמרו היהיה הכוונה האפשל שיהיה? ודוח ה׳ משאך על אשל לא אדע, לא היהלגר זה גלול לעוגדיה, רק הוא אמול בלשון אפשרות ועתה אתה אומד לך אמור לאדוניך הנם אליהו והלגני, אין ספק כי אין פירושו לק אפשל שיהדגני, כי גס זה לא היה גרור לו, כאשל נאמת לא הרגו אחאב• וכן נכון לפרש וקם העם הזה גלי חסמן מלת אם,ויהיה טעמו אפשל שיקום• וכן מם שאמד אלישע לחזאל: לך אמוד לו חיה תחיה, והראני ה׳ כי מות ימות, הטעם ני מחמת מליו לא ימות, ואפשל לו שיחיה מחלין, אס לא ימות *שבות אחרות, רק הלאני ה׳ כי מות ימות בסבה אחרת; ויזזאל אשר הנין לגליו, ואשר נתבשל גס כן על דגר המלוכה אשד הגיד לואלישע, קפן והיה הוא עצמו סנת מיתתו: והנה התגדר ני לא הוציא אלישע דגל שקד מפיו באמלו מיה תחיה, ני אמנם השאלה היתה האחיה מחלי זה? והוא השיג כי אפשר לו שימיה מחלי זה ומליו לא ימיתהו, כאשר היה כי לא^ממליו מת הצצי מושג על המשפחה הזאת לעה אשל לא ממישו משכרצואדותינס, לא תוכלו אס תרצו וכן היפלו ולא יקומו אם ישוב ולא ישוב, איך אפשל שיפלו נמצולת העונות ולא יקומו ממנה לעולס? ואיך אפשר שיהיו שובבים ולא יהיו שביס? ■ סימן הנקבה בשם התאר פעמים ה״א ופעמים תיו ■ן_ v׳'! : 1 ־׳ <!,1 i!! שמות התאר בהתהפכס ללשון נקנה מצאנום פעמים נתוספת ה״א ופעמים בתוספת ת׳־ו: מן גדול יאמר גדולה ומן משכיל יאמי משכלת; ולא מצאנו גדנרי המדקדקים אימתי תהיה הנקנה נסימן הה״א ואימתי בסימן הת״ו ואשר ראיתי הוא כי שם התאר בהתצקגו הוא מתרנה בתנועות, והכלל ידוע בחכמת הדקדוק ני כשתתדבה המלה בתנועות ויועתק הטעם מתנועה לתנועה שאמריה אז תשתנה אחת מתנועות המלה לשוא, ותנועה שאחריה שוא נח או דגש לא תוכל להאתנות ־ על כן לני אומר לי, כי כל שם התאר אשד גו תנועה המקבלת שניי לשוא, יתנקג נה״א, ותהיה התיבה גטעס למטה ותשתנה אמת«? התנועות לשוא, כמו גדול גדולה קטן קטנה, חנם חכמה; אבל שם התאל שאין צו תנועה הראויה להשתנות לשוא, באופן שאס תתוהו בסופו ה״א תתרבה המלה וירד הטעם ממקומו לתנועה שאחליו, הי" יצטרך להתנקב על ידי ת״ו, כי אז תהיה התנה בטעם למעלה, וישאי ־ שיעורה