Bikkūrē hā-'ittīm · 1827-01-01 · 1827 - תקפ״ח · p. [Seite 300]

&i ( 2y9 ) «äS בפרטי העונשים האלו, ואין יגדלו נהןהחוטאים בנפשותס למיניהם, ני לדעתי נפי מספר החוקוים נן מספר הדעות, ני טבע כענין נתעלה משנל האנושי, ואין בנחו להשיג דבר נדור מענין הנפש מה היא אחלי הפרדה ממיתה, ונל אחל מצייר בלמיוגו ערן מה נסי דרנו, וזולתו ענין אחר, ואם ירצה אחל מהם להעת־ק הדבר המצוייר בדמיונו לזולתו ברוח פיו, אין מלה בלשונו להגידו בה, נ׳ מה שאנו מרגישים ומדמים בענינים הנפשיים והאלהייס, שאין להם התלות עם החמדיים, ישאד תמיד פנימה , ולא יעתק לזולתנו באמצעות אומר ודברים ־ לבד נאמר שאעי׳פי שאמונת הגמול עיקר גדול מעיקרי תולתינו, ומי שאינו מאמין בו ובעיניו מקרה אמר לצדיק ולרשע, לאפיקור' יחשב, אין פרטי הגמול הזה מעיקרי האמונה, ני מה לי אס הנפש תבוא נאש או נמים או תקולע מכף אל כף וכיוצא בעונשים מחרידים כאלה ־ אבל הנרחי הוא שיאמין האדם כי עיני ה׳ צופות טובים ורעים, ושיביא את האלם במשפט על נל נעלם אס טוב ואם רע, ועל ידי כן יהיה פחד אלהים לנגד עיניו, וישתמר מעונו׳ ולא ׳פלא בעיניו בראותו צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אס יורע ני יש עולם אחר, וכל המעשה ישפוט האלהים שם־ אלא שהנביאים והחכמים «"ל הגידו לנו ברמזים ובדברים קצדיס מה שקבלו הס בפלטי העניניס הללו, להוציא מלב התועים האומרים שלום על נקלה, ויתברכו בלבבם, ויציירו בדמיונם ענין עונש שהוא קל לנשוא, ויוסיפו לחטוא, ויאמרו שלום לנו גס אם לא נהיה אז במעלות החסידים וכיוצא בזה, לנן הודיעו לנו העיקר הגדול שהכל תלוי נו, ושצלינין אנו להאמין נו, והוא שעתידים המתים להחיות, אלה לחיי עולם, ואלס לחרפות ולדדאון עולם, והוא יום הדין הגדול ■והנורא המפורש ביותר בחתימת דברי הנביא האחרון, ונן רמוז בתורה ובנביאים * וגס הודיעו לנו העונשים המגיעים לנפש אחרי הפרדה מן הגוף, בספרי הקדש נזכרו נרמז, ני אין מדרך התודה והנביאים לדבר בתעלומות כאלה שאינן מושגות לשכל נל אדם בדגריס רחבים, ני חסדי לב ישתבשו נהם, והמשכילים שקבלו האמיתיות מפי אנשי התעודה יבינו הרמזים האלה, ויפרשו אותן להמון בדבלים המתקבלים על לעמם לאיש איש נפי נמו, ונמו שנתננו קרוב לזה בהקדמתנו לספר המלות• וכן נהגו אמריהם החכמים ז״ל, שזכרו הכל במאמרים קצרים ובמליצות שונות, מטעם המבואר־ ני גם הם לא נתבו להדיוטים, אלא לתלמידים נעלי בינה. והם יפרשו אותם להמון בדבלים רחבים ובמשלים נאומים, נאשר יונלון שאת, וגם זה כתבנו בהקדמה הנ״ל■ ואולם לא באנו לדבר פה על שני המשפטים האלה, אומו שאחר המות, ואותו שהוא לץ© המחייה׳ ואין קשורים זה בזה, ויתד השאלות ששאלו המחברים רל בענין