Bikkūrē hā-'ittīm · 1826-01-01 · 1826 - תקפ״ז · p. [Seite 240]

כ>* ( 39 ) קדמונינו ז״ל נקדיש ני השם כ״ה לעילא מכל 3לנתא שירפא ומושכיותא׳ שכללו 3הן כל מיצי ש3י1 וגדולה׳ שמהללים ומש3חים נהן 3כי אלם את יוצרם 3״ה ׳ והודיעו שהוא מדומם על כל כרכות ותהלות הללו ׳ ויוכל אדם למשו3 שאם אפשר להעמיק מחשכותינו, להלל את השם ולשבחו כשכמות יותר נשו.3ומ מאומן שהורגלנו,לשכמו בהן > ע״ד משל אם ימן כנו השם חכמה נמנמת מלאך אלהיס׳ עד שנוכל למשו3 גדולותיו ית' יותר מנחנו עתה׳ ני אז נוכל להללו ולשכתו כפי גדלו וכפי עינו ממש׳ לכן אחל שאמדו שהוא לעילא מכל נרנתא שילתא ותושכמתא, הוסיפו ונממתא׳ להודיע שהוא לעילא גס מכל נממתא׳ שהוא ההעתקה מממשכה לממשכה עליונה ממכה, שאם נוסיף נהנה ונהנה׳ תמיד הוא מלומס עליהן עד אין יקל וידענו מזה שהוא מרומם גם על שירות ותשכמות שיהללוהו כהן מלאכיו וצכאיו, ונאמרו אגי נערץ כסוד קדושים רבח מורא עלנל סכיכיו(תהלים ס׳יי יי,)׳ וסכיכיו הם הקדושיםהעליונים׳ והוא כ״הנולא תהלות עליהם, כמו שהוא נורא על כני אדם• ולפדושנו זהכדנתאשירמא תושכחתא ונמממא ארכעתן על תהלות ושכמות יצודו, ודומים זו לזו* אכל אס תפרש ונחממא ע״דשפירשו כמאסף שאין לפניו ית' שנוי רצון, יהיו שלשה הראשונות על דכדת כני אלם ׳ והלכיעית שהיא ונחמתא אחת מתארי השם ב״ה וגדולותיו שאינו משנה מרצון לרצון• מלכד זה על ההצעה שהקדים לפרושו, ים אתי לכלים לדבר עליה ׳ לולי ני צל המקום כקונטרס זה לכנוס כלכלים רחכים• לק זאת אומר ני מעתיק התפלה כלשון אשכנזי שהעתיק מלת ונחמתא(ענטציקקענדע לאנקלידעד)׳ ישלהכעיני׳ ני יפה נמשך הפלה האשכנזית ( ענטציקקענד) לפרושנו על נחמתא, ני כל פעם שאנו מעתיקים ממחשכה למחשנה יותל נשגכה כעניניס האלהייס, הלב מדגיש שממה יתירה כהשגותיה, שקודאין האשכנזים (ענטציקקען), ואני אל מלך עוד שזוהי מלש חמה שבלשון עכרי וזהוויחד זתרן (סינית י׳״חט,), ב׳ חדות ה' היא מעוזכם(נמיייהיי' י'ו, עוז וחרור, כמקומו(ד׳ה ח' י״ו נ';), והכלל שאין לשון מלוה רק כעניניס הנשגכים הגורמים הדגשה יתירה כנפש׳ אכל לא אאריך כמקום זה ועוד אודיעך, אע״פי ששרש נחם יורה על ההעתקה ממחשנה זו למחשכה אחרת, כשהוא כתוב אצלהאדם, ענינו תמילעל ההעתקהלטונה, נגוןממחשכתאכללמחשנתשממה, ממחשכתצערלמחשכתמנוחה׳ ממחשבה יעה לממש כה טובה׳ או מטונה ליותר נשגכה ממנה׳ אכל הנעתק משמחה לאכל ממנוחה לצער׳ אעי׳פי שגם אלו העתקות ממשנות הן, לא יפול עליהן שלשנחם, אין מקלא סותי נלל זה * וטעם הלכל נשען על השיש עצמו