Bikkūrē hā-'ittīm · 1826-01-01 · 1826 - תקפ״ז · p. [Seite 205]

i ) K2׳ao ) תאוה; והמתאוה איננו צריך נטנעו אל הלנר ההוא« רק בלצונו הגיא בלגו התאוה גכולה אותה נפשי ׳ היא תאוה טנעית; וכן ונתת הכסף בכל אשל תאוה נפשך בנקר וגצאן: ולפיכך יזכירו תמיל מלת נפש אחר לשון אוה, להולות שהוא געגע הנפש עצמה לבקש הלנל ההוא• לא כן ויתאוה לול ויאמר מי ישקני מיס מגור נית לחם ני נאמת לא היה צמא למים ואפילו היה צמא מים אחרים היו שם, ולא היתה נונתו אלא לנרות גנוריו נאויניו; הלא תראה כי אחל כן לא שתה אותם מכאן אמרו סנמים ני ירחיג ה' אלהיך את גגולך נאשל לגר לך ואמרת אוכלה נשר ני תאוה נפשך לאנול נשל, למלה תורה לרך אלן, שלא יאנל אלם נשל אלא לתאבון; שאס לא נן ני תתאוה היה לו לומר ועתה יובן תה שכתוב והאספסוף אשל בקרנו התאוו תאיה וישונו ויגנו גס נני ישראל, כלומר האספסוף ברוע לנס התאוו תאוה ללנד שלא היה להם צורך בו; ונלנליהס וגנכיתם הניאו התאוה גם בלב נני ישראל. וישונו ויגנו גם הס. אך לא מרוע לב׳ רק נפתו אחרי האספסיף׳ ומאליה נאה נהם התאוה על נן אמרו זכרנו את הלנה וגו׳. כלומר לא נרצוננו אנחנו ממאוים, רק כראותנו האספסוף המתארס אנו זונליס מה שהיינו אוכלים גמצדים« ועל נרחנו אנחנו מאוים: והנה האספסוף היו מתארם« ונני ישראל מאוים, על כן חרס אף ה' נעם ויך ה' נעם ׳ נלומר באספסוף ועם האדן. אשל פשעו נלוע לב ואגב גררא אפרש אחל מן המקראות האמורים נענין והוא מן הלנדים הקשים שבתורה; הלא הוא ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשל אנכי נקדגו ואתה אמדת נשר אתן להם ואכלו חלש ימים הצאן ונקר ישחט להם וגו' ופירושו נך הוא ׳. נשאמר לו הקנ״ה אספה לי שנעים איש מזקני ישראל וגו׳ ונשאו אתך נמשא העם ולא תשא אתה לנלך, חשב משה ני הוא ושנעים זקנים יצטרנו לתת לישראל נשר לאנול: לפינך אמר לו שש מאות אלף רגלי העם אשד אנכי בקרנו׳ ואתה אמרת שאתן להם נשר לחלש ימים? וני מה תרצה שאעשה אני ושנעים זקנים? הנשחונז להם צאן ונקר שיספיקו להם לחלש ימים V אם את נל לגי הים נאסוף להסנלי שימצא להם? ויענהו ה' ויאמר: לא נךאמדתי לך; רק אנכי אתן לן נשל, ויל ה׳ לא תקצר• זה פשוטו של מקיא. וסלו התמיהות• והנה משלש אור׳ שני שמות מצאנו נגזרים: אוה יתאוה: הלאסח ״ T ננגל ננין פיעל ׳ והאחרון ננגל ההתפעל החומל הוא מאוס או מתאוה; אלא שהוא חוזר אמרי לנר אשר הוא ביל זולתו לאחוזה " והוי) נמנע ואסור לאשל יחמול אותו} ולא יחמול איש את ארצן, וחמדו שדיי1/ וגזלו