Bikkūrē hā-'ittīm · 1824-01-01 · 1824 - תקפ״ה · p. Seite 109

2H ( 109 ) ♦<5 גם הר3 רנינו משה גל נממן היה נסומני נפשו ובעוזרי ידו לתמכו נימין צדקו, ולדנר בתומו נלננו להתנצל על אודות המולה אשר הרעיש ארז והרגיז ממלכות, וילבש צדקה כשריון׳ ואהנת אדם למזרז יחגול" להשבית אויב ומתנקם, ובזה יבוא אל המלחמה שעדה• "אל נא רבותי! כבהמות תחשבוני/ כתבנית שור אוכל עשב, נתנו לי מאיזה טעם דנתם לחובה? — כל אין צרפתי רבניה ושדיה כלם הסכימו לנדות את כל אשד יהגה בס' המורה וסי המדע׳ למה פרשתם לרוב הקהילות רשת ההדס, לשאול באלה נפשם׳ ולא נתתם כניד להרב הגדול? — פערתים פיכם והעתרתס בדברים נשמעין למרחוק באמדנם על הגאון ׳ ים לנו גדול ממנו שנעשה צדוקי — הנה זאת לא צדקתם, לא דברתם נכונה ׳ ואוכימה ואערכה לעיניכם, ני לא אשא פני איש, ואל הגאון ומוראו אקנא “ יל הלא שאלתם עובדי דרך, המאריכים לשון ומפליגים לספר נשנחו של הרב הגדול, במעלת ייסידותו בעוצם ענותכותו נגדולת יחוסו ונדבת כיסו? אם ראיתם ספריו? אסדקדקתס במבודיו? השמעתם אותו מבעט בדברי חז״ל? ויותר מן הדין לא לנס להקל ראש כנגד שעד המזרח — מי הנה הצדוקים אשר היו נחים בתורה? מי נתן למשיסה הבייתוסים? הלא הרב עשה זאת! -.והנני מעיד עלי שמים וארן, ני שמעתי ממגידי אמת שבכל ארצות מלכות תימן, היו מזכירים שם הרב בכל קדיש ׳ בחייכו! וביומיכון ובחיי דרכנא משה בן מיימון, ולמה רנותי תבלעו את נחלת ה'? — וכן׳ “ וכאשר יצא הר״ר שלמה מונטפיל״יער לתרבות רעה והשחית את דרנו ונעשה מלשין ומוסר ואנלקורצא בי השולטן והנומריס, לשלוף ספריו עד שהגיע הדברים אל הקדדי״נאל עם אשר היו היהודים והנלויס אליו בסכנה גדולה וללעג וקלס בפי הגויס,, אז קם הדמב״ן ויכתוב אגדות לקהלות אדאגאנ״יען נאווא״רא גם קאטאלאניייען לנדות ולהחרים את לבי שלמה עס שני תלמידיו עד שישובו מדינם הדעה אשד העזו מצחם להוציא לעז על הדמב״ס גס רבים מזקני אין הסכימו לקיים ולקבל עליהם ננל הכתוב ע״י הרמב״ן וישלחו נתבים בכל גלילותיהם נדברים האלה " ובעת הזאת לבשו נגדי חידות ועטו מעילי קנאות׳ חזקו ונתחזק בעד עמינו ובעל תודת אלהינו לבל תהי לנס לשמצה ׳ והירא דבר ה׳ כאיש מלחמות יעיד קנאה בלי פחד וידאה, ויקנאו למשה ולתורתו הקדושה, המושה אותנו