Bikkūrē hā-'ittīm · 1821-01-01 · 1821 - תקפ״ב · p. Seite 126

( 26« ) "הממעולל לעקל השחילה ומליון תלוי נו"• *) גס מגיס5«ילומ3שילי1, קולא נגדון •. מי האיש החסן הייס, נצול לשונו מדע ~ י״ל פשקי (טעם הלני שרע הוא שקל מנואל הארוכה נס גן נעול) ו3היות שהחטא הזה הוא שאלם לש בעקביו, ויצר כל אלם תקיף" על נן הזהיר השמילה ייותר, לצן משים סוללה נעל לשונך, ותסך בללתיס פיך> ועל שפתיך תשמור חוק/ בל יצא ממנו לנל שפתים למותר ׳ אז תראה טוב׳ ותנצל מנל פוקה וזהו מה שרציתי להקדים מגולל הזהרת אמידת השקד לנלוליס גדישנלמוללהקטניס׳ ולו הרגילו אותט מקטנותם להגיד האמת, ולהרחיקם הרחק מאוד מן השקד יההנל, לא השחיתו התעעו עלילה נם ננלולתם ־ בהיות שנעשה בהרגל לגנוב הדעת לפעמים בעת הצורך דהיינו, אס מפאת הכוונה, להנצל ממכשול או מדרך שלום, אך הנעל לא יבין מאומה מזה ועוד לעה יותר שמסשדיס להנער לנרי הנצים ושטות מעשי תעתועים מעניני מכשפות ורוחות, וימלאו מוח התינוק נמתשנות משונשות ופתלתול, ונעתו יגדל השורש הזה, פולה ראש ולענה* אולם החסרון הזה, שהנעל מורגל לשקל או לערב האמת והשקד, יוצא מכמה כזנות וטעמים מפני שלפעמים הנער משתוקק לדעת רנדים גשגניס ממנו ושואל לעת־ס שאלות עמוקות, אשר אי אפשר להנינו טעם הרנל על *) נאור הדנור נן, השתדלות העיון והמחשנה נקרא נפי כל נעלי ההגיון המור הפנימי, והדנור ננלי המבטא נקרא הדנור הסצוני, ונדרך מליצי אמדו: הלשון קדלמום הלב ושלוח המצפון ־ והדבור הפנימי ר״ל המחשבה ומערכי הלנ, לא יעשה שוס רושם חון לנפש ני אס אחרי הלבשו מלנוש הגון> באופן שיצא אל איברי התנועה ומשט אל נלי המנטא, ומשסאלהאויר, ונעתק מפס אל אוזן השומע להיות נכנם ללבו, ויבין כוונת המדבר אם טונה אם רעה היא, לפ״ז «זה שיצייר איש נמחשנתו ענינים לא יסיגו מזה שום נזק לאחרים, ני מי יבין מערכי ל3 איש ומצפוני רעימי־ו? זולתי אני נל \ אבל כשיצא לחון ידנר אל אוזן השומע בזה המכשלה קרונה י ל5וא אס לחסד אס לשנט, וצריך לשחור לשוח שלא ינשל, ולכן אתרו חז׳ל: ממשנה יעה אין הקנ״ה תצרן> למעשה ומטעם הנ״ל ■ וזהו כיונת אריסטו: הא' שהוא קיזשב ר״ל השתדלות המיישנס להוציא הענין הנסתר נמעמקי הל3 על ידי הדנור הפנימי שהוא הציור והמדמה ינוא השופט לשפוט ולהתגונן על,יושר ונטה מהמחשבה, וזהו באתת:הדבור נעצם וראשונה, אן זה אינו מזיק כלום נין רעה ונין חונה; אולם חלק הב* שאחרי הצטייר התחשבה בפנזתיות יוציאה מנח אל הפועל בנלי התנטא והוא נקשר וכפו!) אל המחשבה באמת «יקר השחירה תלויה בו ושומר «יו ולשונו שומר מצוו ז נפשו