Jeschurun · 1865-01-01 · מחברות שתים. א - ב. (1865) · p. [Seite]

כלל(ג*-), כי נכלם לא שייך חשד ע׳ז, שיטעו הטועים ויחשבום לע׳ז ולפ׳ז נרור הוא, כי לדעת הרמנ״ם פרצוף אדם- ידוע אפ*לו אם הצורה בולטת היא , מאחר דמוכחא מלתא שנאו לצייר יל ו ד אשה אשר הכל יודעים ומבינים לאיזה תכלית חקקו אוחי(ג4), גס ליהודי מותר לחצנו ולעשותו בין ליחיד 41) ועיץ דה שפשיב הגאון בעל "פרי מנש" 1הלכות ע*׳ בסיף דבריו על קושית הכ׳ג׳ לרה לא סביר הדרבי«*'דלהתלמד שרי (ימדכתב אסור לעשות צירות לניי דכלל שאס אינן לנוי רק י להתלמד סותר); ובאמת היא תירה אין לא ידע' נעל^סיס'מד השונו כזה? אבל נארת סן אסיר צירות לנוי בודאי לא נובל לדקדק דבר, כי אם נעשתה הצירה להשתרש בה בכל מע,ודני( אם צריכים לה לא יעשו אותה סחיסרים יקרים, ובע*כ כיון שהיא רכסן וזהב ודיריהם ברור הוא שרק לגוי נעשתה ולא להשתרש; "־ אולם לפי רה שרברר הרמניס טעם אסור נוי שהוא רק כדי פלא יטעו הטועים נכון הדבר, כי מהרת שנראה שיש לצירה וו תכלית אם נס נעשתה בהוד ויופי אין רקום לטעות; וזאת היא ההיכיזה הישרה כאשר בארנו ונצדק השמיט הרסנים כל שלשה האופנים הצלו (רבים, פרקים, ולהתלמד) להביאם נפרט כל אחד ואחד בפני עצרו כי כל אלי,נכללו נכלל "שלא יטעו נהם הטיעים'׳ והוא סבר טעם של חשד לעיקר ולא כהרי׳ף. ומה שרוצה הפיאל (הרב הנדול- ר׳ אלעור הוריוין נריו ניוינא) נשיות ,,חתם סופר" חיויד־סימן קנית להוציא מהשרטהוישל להתלמד בדרנים שאפילו •הלימוד לחצוב צורת אדם אסור, לא שם עיני על הכ*מ. ורה שהשיב שם הנאון המחבר ויל שלענץ טעם מי סרך הרמנים אפשר על דבריו נפיג היי לא אבק, כי לפי סברתו מה וה שנתן הרסנים טעם לדינו כדי שלא יטעו? ונס הא מבאר נפייוש טעם ניי נס' המצות כמו שהבאנו לעיל. ינארת הנאון סיים ,,כניל ליישב בדוחק". — 42) דהיינו שיש שם מכתב חרות המודיע להרואים את תכלית הצורה ני אק בה שוס קדושה. ' (ר&אסף)