Jeschurun · 1865-01-01 · מחברות שתים. א - ב. (1865) · p. [Seite]

(n>) עשאה בעצמו ונחשב כמו לאו שיש'מ מעשה (30)• זכל ההלכה הזאת איידי בחיוב מלקות אבל גבי דץ צורות לנוי (שאין לו המשך וחבור לדין העושה עניו ם לעצמו) שהאסור הוא רק משוס חשד ע׳ז יש הפרש בדבר לענין חיוב מלקות (ט לענין האסור אין חלוק;בין עשיית עצמו לעשיית אחריס)• כי אך זה הוא חייב מלקות מי. שעושה הצורות בידו בץ 30) ולא שייך לפטור את הסצוה ולומר "דברי הרב ודברי התלמיד לנרי מי שומעין" , כי נאמת גס השליח חייג, והמצוה חייב מחמת שרצונו וחפצו בקיום הע/ ואהבתו וחנתו אליה היא היא עשייתי ואין כאן שלית לדבר עבירה כי כל אחד ואחד(המצוה והעושה) עובר על לאו נפ׳ע. ואגב אעיר ג'כ שגס נגנב ונתן לאחר וטבח ומכר (נ*ק ע*ט) דהגנב חייב ד' וה׳ הטעם הוא, משום שהטניחה או המכירה לא נעשתה בעבירה בלי הגניבה, וא*כ השליח לא עשה עבירה כלום ואמרינן שלותו של אדם כמותו, כי רק המשלת עשה העבירה דגנב ואח׳כססר הגניבה לאחר לטבוח או לסכור; ושפיר אסרינן כאן יש שלית לדבר עבירה, כי רק המשלח דהיינו הגנב עשה העבירה בולה ולא השליח; ואין לפטור את הגגנ מתשלומי ארבעה וחמשה מחמת שלא טבת ומכר בעצמו, כי רק על ידו דהייט צואתו נתקיים המעשה ואין לשליח שוס חלק בעבירה ואינו ■רוסה לשאר עבירות דהשליח עושה עבירה ממש. וגס בשולח יד נפקרון של חברו ע׳י שליח, השליח לא עשה מר כי הוא אינו מחויב לשמור פקדונו של הנפקד הסצוה לו לשלוח יד במלאכת המפקיד, והנפקד פשע נזה והיינו "שלח ידו" הכתוב י בתורה. ונכונים א*כ דברי הרמ׳בס נפ*ז מהלכות מעילה ה׳ב שכתב ,,ובכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדי" והרא׳נר כתב שם בהשגותיו ,,ויפה פירש"; כי נאמת בשליחות יד ובטבח ומכר ע*י אחר אין השליח עושה שוס עבירה יסרה נזה תמיהת רביס על הרמ״נס נזה אתרי שנעצמו פסק אצל שליחות יד ואצל טבח י' ומכר ע׳י אתר דהמשלח ח?יב. ולפמ׳ש אק כאן קושיא על הי־ שינס; ועיין נשו״ת שנות יעקב ח*נ סימן קעיד נעגין זה. — י (הסאסף). '