Jeschurun · 1865-01-01 · מחברות שתים. א - ב. (1865) · p. [Seite]

עכיזס, כי אע'פ שאמרו חז*ל גני ע’ז "מחשכה כמעשה דמי" אמר הרמלס שס סוף ה׳ג "ולאו זה (דלא תתורו אחרי למכס) אע'פ שהוא גורס לאדם לטרדו p העולם, אין 3ו מלקות" ובתחלת הלכה ג׳ אחר "וכל ה ל או י ן האלו נענץ אחד הן, והוא שלא יפנה אחר עלום, וכל הנפנה אחריהס נדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה" עכ׳ל מעתה באחה דרך עושה זה האיש מעשה, אם אחרים עשו לי הצורות? ולדעתי דכרי הרמלס נכונים ע״פ תיחץ של נעל "לחם משנה" הלל(כי העושה עלום לעצמו ע׳י אחרים נחשי לאו שיש בו מעשה); וכן דעת הרא׳בד בהשגותיו שם, שהקשה על הרמ״נם מדון זה שהוא לאו שנכללזת ולא זכר שהוא לאו שאין בו מעשה; וראינו נספר המצות (לאויןב׳וג,) שהרמ״בם בעצמו חשש לדבר זה שמבאר כוונתו בהן בהוספת דנריס ובפרט במה שהניא המקור מן דרשת הספרא בפרשת קדושים על הפסוק "ואלהי מסכה לא תעשו לכס", כי משם נראה שאין חלוק בין עשיית עצמו לעשיית אחרים נמצותיו ייאחר שהוא רוצה בקיומו הוי כאלו עשה בעצמו ע׳ז (עיין שם בפירוש ״קרבן אהרן״) 29); ומעתה שכל האסורים האלה לפי דרשת הספרא גזירות הכתוב הן והצריכו דרשה גס לזה העושה לאחרים עיז שיהא חייב מלקות פשיטא שדין זה יצא מן הכלל "דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין" דאל*כ למה לי דרשת הכתוב לשליח שיהא חייג הלא אין שלית לדבר עבירה; אלא על כרחך דבר זה יצא מן"-הכלל וגס המשלח חייב מפני שמקייס »*r ור׳ז שלא נטלה הוי כאלו 29) ונאמת מלת "ע ש ה,‘ תכול גם על הצווי לעשות, כמו שמציט פעמיס רבות כתנין וכפרט כאן שכתוב כלשון רבים , וגס מלת לכס לעד/., כ׳ דרשת תז׳ל מתאמת עם כשט הכתוב. (ר&אסף)