Jeschurun · 1865-01-01 · מחברות שתים. א - ב. (1865) · p. [Seite]

על מתלת קושית הגמרא" ועשייה גרידתא מי שרי"; ולכאורה לא שייכי הני תירוצים לקושיא השניה "והא ר׳ג יחיד הוה", כי אפילו אם היה נחשב כיחיד לא היה מ חשד -מ או היו של_ פרקים או נעשו להתלמד; ועוד אם גס תירוץ של פרקים קאי על קושיא השניה של חשד ע'; מי אמר שתירק האחרון של להתלמד קאי על קושיא השניה על זה יש להשיב, בתחלה פשיט הוא שאס גס ידוע (כמו שהביא בעל שליה, תושבעיפ כלל ל׳ דף ת' ע׳ב) שנזאביא התירוץ השני הוא יותר סוב «ן הראשון, משוס זה לא;יהיה תירוץ הראשון נטל לגמרי, בפרט אס יש להוציא ממנו דבר לדין, ונוח יש לקיים כל התירוצים עיי האוקימתא «לבטלם אבל אם נאמר- דתירוץ של פרקים ולהתלמד לא קאי כלל על חשד ע״ז, תירוצים הקודמים יהיו נדחים לגמרי ונמצא הענין נעקר מכללו• ועיקר הדבר נראה כמו שמציכו בספר "יד מלאכי" סימן סיג בדיה ׳- "אינעית אימא": קאמר לפעמים מפני שמסתפק גהדיא מלתא אי הוי הכי או הכי ולא קים ליה בודאי בכל חד לחודה עכיל• פירוש, שמסתפק באותו דבר בחד קושיא ויש לומר תירק זה וגס תירוץ אחר יותר טוב• וכן להרמביס בודאי אין חילוק נאניא, כי באמת אם היה חילות היה לו לבעל הגמרא לפרש (3י) — וראיה גדולה שאין לחלק באניע של התירוצים היא מפירישי (ע׳זמ״גע׳ב) שכתב בדקדוק לשון(ברה "דפרקיס"): 13) והא שי: דעה לומר ספלגינן אנ*א (עיין נתונות דף ז׳ ע׳א "אנ*א נאלסון ואנ׳א נניזור" ומה ש כתג נ/ה הר׳ן ונעל שטה מקינצת שם) ־ הייני דוקא נמקו' שיש להכריע נקישיא אתת לתרן בן או נעכין אחר והתירוצים יהיו סותרים זה את זה ויש ננדון בזה לימר שההלכה כאנ׳א השני; אנל אין לכרות שני אנ׳א ולומר שהאתד יעלה על קושיא אתת והשני על קישיא אתרת אם הדנר. אינטמפור' נאד הי0נ ירק נבתונו' (שם) לשון כקושיא "נמאי" מוכיח שהתיריצס סותרי« cu לזה, ודיקהימנ. — .