Jeschurun · 1865-01-01 · מחברות שתים. א - ב. (1865) · p. [Seite]

(8)' הגמרא היא "להתלמד,,(12)• זא׳ת שכוונת הגמרא במסקנא היא מןי«»ס^א תעשון אתו ולא משוס חשד ע׳ז,מאי מקשה הגמ^אימ "והא חגיחיד הוה"(ואיכא חשדא—כמו שהקשה לצדאחר בעל,,פני יהושע,׳ ומיישב בדוחק —) הא לא איירי כלל מעשה של ר׳ג מחשד של ע׳ז ומה לי ליחיד ומה לי לרבים הלא בעשיית אחרים בשניהם מותר, ובאמת אמרו התום׳ (ר״ה כ׳ד ע׳ב בד׳ה "סמי עיניה דדין") להדיא "חיישינן לחשדא שמא יאמרו ע״ז הוא לו אבל אחשדא דלא תעשון לא חיישיכן" — אלא ע’כ כוונת התרצן כמו שאמרנו דטעמא דלא תעשון הוא משוס חשד ע*ז ובר*ג ליכא חשד ע׳ז, ועל זה מקשה הגמרא שפיר אף בר״ג יש לחוש לחשדא כי יחיד הוה, כי מאחר דפריך הגמרא מבהכ׳נ דשף ויתיב בנהרדעא ומשני "רבים שאט" קשה מאד, אס גבי גדולי עולם כרב ושמואל שהיו בדורם כר׳ג בחרו יש לחוש לחשד ורק מפני דרבים היו שם לא היה חשד וליחוש ג*כ בר*ג לחשדא שהיה אך יחיד, ולק תייץ הגמרא, ר״ג נשיא היה ושכיחי דנים גביה♦ ולפ1ד זה כוונת רש׳י באמרו (ע’ז מ׳ג ע׳ב בד׳ה ,,חותמה שקוע אסור לחתום") "ולקמן פריך הכא נ מי ניחוש לחשדא" פירוש בר׳ג ע׳ש• וסרה בזה קושית נעל ״פני יהושע״ דמאי ענין קושיא זו לכאן• — וגס הלשון בגמרא מוכיח דחזר מן הדרש דלא תעשון אתי דקאמר "החם חוחמו בולט ומשום חשדא" ואם לא חזר מן הדרש ה׳ל לפרש ולבאר דכאן גבי ר׳ג הוה שפיר לא תעשון אתי- ומיתר בעשיית אחדים• ו׳אס תקשה 'מנא לי הא מלתא (לדעת הרמב׳ס) שיעלו תירוצים של אב*א דפרקיס ולהתלמד גם על חשד עיז ולא 12) ינעל ״הלנית גדילית״ כחג נהדיא ( הל׳ ע׳ז): "מאי ס ש ו ם סשדא, דלסא אסרי קא סגיד לה". (וזנאןף)