Jeschurun · 1865-01-01 · מחברות שתים. א - ב. (1865) · p. [Seite]

בספר ׳המצות אלא גס על סזגית הגמרא ונפרט׳ על הלשון אהתס בחותמו בולט ומשוס חשדא" ואולי שזה עיקר יסודו כי על כרחך כזונת הגמרא היא נאמרה "ומשוס חשדא" שחזרה מן הטעס דלא תעשון אתי באפי נפשיה קאי לאסור, אלא לא תעשון אתי קאי על ע׳ז כמו מה לאחריו בכתוב אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכס; ולא קאי לשון "ומשום חשדא" על מעשה של רב יהודה לבד, אלא מכאן מתחלת מסקנת הגמרא דקושטא דמלתא היא משוס חשדא עד סוף הסוגיא וכך פירושה, התס דאמר שמואל לרב יהודה סמי עיניה דדין(ולא בחר לשון אחר שהיה נשמע ממנו דאיירי בדבר ־בולט שעוקר עין הבולט) לאו דוקא קאמר שרק צורות בולטות אסורות ולא שוקעות או מצוירות על הלוח, אלא עובדא הכי היה לגבי רב יהודה בהאי פרצוף (שלא אסר אלא בבולט .כחותס בולט של הברייתא) ובאמת בשאר שמשין גס שוקעות אסורות ♦ ולכן אין לשנות דאיירי רני גמליאל בשוקעות כדאיתא בתוספות (ע״ז מ*ג ע״ב בד״ה "והא ר״ג") ולזה הזכיר התלמוד "בחותמו בולט" ואמר אח'כ בדקדוק "ומשוס חשדא" בחבור הקודם, שטעם של כל האסור נין בפרצוף אדס שהוא בבולט אסור, נין נשאר צורות השמשין שהס אסורות גס בשזקעות הוא משוס חשד ע״ז (לא משוס אתי, ולפ'ז בודאי אין לחלק בץ עשיית'עצמו לעשיית אחרים בין לגבי מעשה של רב יהודה בין לגבי ר״ג ולר״ג היו הצורות מותרות מאחר שלגביה לא היה חשד כלל וכמו שמסיק בשמעחין• ולזה הטעם הביא התלמוד ראיה מבריית׳ כדתניא "טבעת חותמי בולט אסור להניחה ומותר לחתוס בה" וכז' ואיירי לדעת הרמבים בפרצוף צורת אדס ד) וברייתא זו איירי בע'כ רק נע*ז עצמה אי נחשדע’ז, כי מצינו אות' בתוספת׳(ע״זפ״ו )המחוברת עם מתני' י) ולקמן נוכיח שהאמת אתו ודלא כנה־ג דהנר״תא איירי נצורית דרי(,! ודלא כהרמב׳ן דאיירינשאר כלהצורות.