Jeschurun · 1864-01-01 · 1864 · p. [Seite]

הר3 5על הערק־ בשיש P, שב׳ ח״ל פי׳ הקורא פקוק עמס אביו ואמו לא יגלח (כן היא גירקא הנכונה בערוץ דפיוש ראשון, ובשאר הדפוסים כחוב נגועות "לא סגלה") ע״כ וכן נראה גס מדעה הרמב״ם ז״ל גסי׳ המשניות, ונראה שטנה יש״י שהכינוי הוא לומר קלון סחת ערות כד להשוות רישא רמהני׳ המכנה בעריות עס הסיפא, דנקיפא הכיני הוא לתרגם מלת מולן נמלת ארמיותאכמו שנבאר נסמון, וה״ה כאן מלס ערוה נמלת קלון, ומכל מקום אין דנריו מסוודם. ועתה מוסיף והולך חנאדמתני׳ לשטח עוד כימי אחר: האומר ומזרעך לא חתן להעביר למלך לא תחןלאענרא בארמיותא משתקין אוחו בנזיפה ע״כ, וזח הכינו• הוא יותר גרוע, כלומר אף שההלכה p היא, דלאו דוקא ביאה על כהנת או קדשה אלא כל תשמיש עם הכותית אסורה, ולאו דוקא מולך אלא כל שיקנל עליו נעיז אפי׳ קיסם אחד וכדאמרן לעיל בתנא דניר״י הסותם דנריו, מכל מקום בתרגום שנזכר נמשכה לא נכללו אלו הנ׳ דנריס התשמיש עם הגויה וההולדה לע״ז, כמו שנכללו נדנרי תנא דבי ר״י, אלא נכלל בו רק האיסור לשמש עם הגויה בעודה נגיוחח והוא כמו החתום הסוד שמחמם ״ומן זרען לא תרמא למבטנו לטכדתא," ומוציא הכתוב ממשמעותו, רודאי גמשמשנכהכח של מולך משחעי קרא בדי להעביר בנו לע״ז וכדאמרן לעיל: וכסי׳ רש״י שם שעוקר אכתוב ממשמעו שהיא ענודה חק לאמודיס להעביר בניהן באש ונותן בדת לבא על הכותית וכו', אך לא מטעמיה דרש״י שגם הוא מפרש הכתוב כאן נעיז שמעביר בנו נאש, ואולם לפי דנרינו הבונה כאן לאסור תשמיש עם כהנח המולך, שסוסו לבא להקדש לאליל, ואח״ב להעביר גנו באש למולך. ועתה ננא לבאר דנד הסמלי שזכרנו לעיל, וז״ל מעביר בט ונחו נאש זה הוא הנועל ארמית ומעמיד ממנה בן אויב למקום ע'כ, ואע״ג דהאי דישה אינה אלא אסמכתא בעלמא, מכל מקום יש לה על מי שססמך, דחד הוכחנו לעיל דפשוטו של מקרא נפס׳ ומזרעך לא חתן ונו׳ היא לאסור הביאה בקדשה או כחנח של מולך, מפני שע״י ביאה כזאת יולדו נניס למולך, וקא דדיש הספד שסיר, אע׳ג דפשוטו של מקרא כאן(נדנדם) אינו אלא איסור עטדח המולך