Jeschurun · 1864-01-01 · 1864 · p. [Seite]

האליל הזה הפקירו עצמן לזנוח לשם ע״ז והן הקדשוח *) וברם אשר נולדו מהן העבירו הממרים נין זרועוס הומלך לשרפם נאש, ועי״ז גס האנשים המזניס עם אלה הקדשות הביאו אס נדהם לקרנטס לעבודת המולך. וזה שמזהיר שה נסם׳ כ״א ומזרעך לא תחן, כלומר לא תחן שכבתך לזרע אל אחה מהכהנוח של האליל, להעביר למלך, כלומר כי המכוון נזטת כזאת היא התועבה השרת להקדש הנן הנולד לקרבן משוקץ ומתועב כדי לשרפו באש. ומלח להעגיר היא כמו והעברת כל פער רחם, ר״ל להקדיש או להזמין לע״ז. ועל הפקוק הזה מוקים תנא דביר״י למילחיה ואמר: בישראל הבא על הגויה (הכותית) והוליד בן לע׳ז הכתוב מדבר ע"כ. — אמנם התנא קתס דבריו לומר "הגויה וע״ז", כדי לכלול עם פשוטו של מקרא נס הלכה מאוחרת, ר" ל משמעות הכתוב בודאי הוא המשמש עם קדשה להעביר למולך, (וקדשה היא ג״כ גויה ומולך הוא ג״כ ע״ז), אבל לפי ההלכה כל מי שמשמש עם הכותית,אע"פ שאינה קדשה או כהנת, שבניה הנולדים ממנה יהיו ב״ם כרוכים אחריה ויעבדו ע״ז אע״פ שאינה מולך נכלל נאיקור הזה. וזאת ההלכה נלמד מדברי ר״ח בן אנטיגטם שאמר בא וראה לשון שתסקה חורה למולך כל שתמליכהו עליך אפילו קיקם אחד ע״כ היא לדעתי הגירקא הנכונה כאשר היא בילקוט על התורה רמז רס״ו, (אבל בגמ׳ דדן סנהדרין דף ק״דע״ג המלות "אפילו צרור" נוקפות, ואין להאריך כאן נזה) ודומה לתני ר׳ ישמעאל סוטה דף י״ו ע" א בג' מקומות ההלכה עוקבת (גירקח הערוך עוקמת או עוקרת) למקרא ע״כ. — ומכל מקום אין בדבדו של התנא דני ר״י שוס התנגדות לפשוטו מקרא, דקדשח או כהנת היא ג״כ כוחיס או גויה ומולך נמי בכלל ע״ז, ויתכן ג׳׳כ דהחנא דבי ר״י קבר, מדשני הקרא בדבורו לכתוב להעביר ולא כתב להקדיש או למקור, דחאי להעביר ע״כ אי אפשר לפרש הבערת נאש, דא״כ הוה כסב להגעיר, ולכן לקח מלה זאת בדרך אקמכחא כמו לעויר בננין *) Vgl. Banuli (Epsit. Jereui.) VI. W fg. — In Movers die Phöniaier etc. S. 388 ist der Zusammenhang der Mylitta (NaturgOttin) mit Moloch dargethau; vgl. such Alliuli, Altcrtliüaier dar Hebr. Th. U 2. Abtheil. $ 29.