Jeschurun · 1857-01-01 · Heft III. (1857) · p. Seite 13

<•*> כיד ־לברים ממין אח האלם . א). המבזה את החכם ואפי׳ לאחר מותו ע״כ . נראה מלשון »א«לו י כי המבזה את החנם בחייו גרוע יותר ממבזהו אחד מותו " וכ*כ הכ״מ (שם הי״ב) בשם הריב״ש ־ ועל הלכה זו (י״ל) כתב בכ״מ ובב״י על העור וז״ל מימרא כלשונה בירושלמי פ׳ אלו מגלחין והכי אמדנן בגמרא דדן" ברכות י״נז א׳ ע״כ ושני המקומות לא ילמלזני את אשר בקש רבי« יוםן> קארו ללמוד מהם, ולא מכל לשיתס למננימת אל לשח הרמביס האמנם בירושלמי שם נמצא דמיחאללשח דין זה" אך ממר מלה אחת רבה באיכותה " כי אחרי הביאו משגה דעקבי׳בן מהללאל שאמר על שמעי׳ ואבשליון לכמה השקוה ונדוהו כו׳ מסיים הדאאמרה המבזה את הזקן אפילו לאחר מיתה צרך נדוי ע״כ (ועול גס מלת» אפילו" מסופקת היא ע׳ לקמן סי׳ג׳): והנה לשעת הירושלמי יש הפרש נין זקן ובין ת״ח כי זקן פירושו פה ממונה אצל העדה " ונמצא כמה «נמים בירושלמי על הוראה יזו ושם להלאה נמנר באושא שלא למות זקן כר זקן שאירע בו דבר אין מודדן אותו מגדלתו ובבזיח איש מצרין כזה ואפילו לאחר מיתה אמרו שצרך מוי ־ אך לא נמצא זה בברק חכם סתם " רק יש ראיות כי הרשות ביל החכם למות לכבודו אך לא שצרך המבזה מר והיינו שבי״ל יהיו חייבים למותו ואדרבא משמע להפך " שק למעלה שם ברמב״ם (הי״ב) על מ״ש אס באו עלים שבזהו(לחכם) חייב מר ומנדלןאותי בי״ד וקונסין אוחיליערא של זהב ע״ככתב הכ״מ ח״ל ירושלמי כתבו הרי״ף פ׳ החובל חל בר גש אפקד לי׳ יהודה בר חנינא אתא עובלא קמי דש לקיש וקנסיה ליטרא מהבא ע״כ ויקשה למה לא הוסיף שם בירושלמי שמהו דיל חץ ממה שקנה או« " וכ« מה שמודה לשון הרמב״ס שחרב שרם מר וקנס? ועול יקשה על זה ממ״ש הרמביס בעצמו (סוף הל׳ ת״ת) אעפ״י שיש רשות לחכם לגדות לכבוד אינו שבח לח״ח להנהיג עצמו מבר הזה אלא מעלים אזנו כר ומהיה דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינם משיבים ע״כ י■ ואס החיוב על הבי״ד לנדות את המבזה מאי אהגי ליה העלמת אוזן של ת״ח? הן אמנם חילק שם הרמב״ם נין בצנעא לבפרהסיא דאז אסור לו למחול על כבודו " עד שיבקש ממנו מחילה ונסלח לו ע״ג ונראה מזה" אם מבקש ממנומחילהגס בבזיק