Jeschurun · 1856-01-01 · Heft II. (1856) · p. Seite 20

(20) S. אמר אלא כל מסקלקנחלין ׳ ולא שארי הרמי 3יח דן׳ כי כחוב לא חלק ככלסו מל העץ ׳ ומהמים ומחנקיס והנשרפים לא קראו מלה ׳ ט נוסחם ביד אדם ממש; אבל מסקלים ׳ אשר יפילוס מניח הסקילה ׳ יצדק בהם שם נבלה ׳ ט שלק טח דן גרם מיחסם ׳ אך לא המיחם בידיו ׳ ודע ט שם נבלה משרש נפל עזר ׳ ט הוזי עומד על רגליו ׳ והמת נקל ׳ והנה בהמה שלא נשחנוה כמגן אסורה לנו כאלו היא מלה ׳ אך לא חקרא בשם זה אלא בהשאלה. ׳ להיותה אסורה מבלה׳ אך איננה מלה ממש אם נשחטה מן העורף או בסק פגום ׳ כל עוד שטה שם מי שהרג אמה׳ ולא מתה מאליה : ק אמת ני מצד איסור אטלחה יש לקיוא אותה נבלה ׳ כי איננה אסורה לנו פחות ממנה ׳ לכל מי שיטן מראות המלות ׳ יען וביען כין שרש זטז ובין שרש שחט ׳ אשר הם שני הלשונות שהשתמשה בהם התורה בערן הריגת בעלי חיים לאכילה ׳ שניהם כוללים כל דד השחיטה אשר הורינו רבותינו : שרש זבח עזר מן זב ׳ הד שהשחיטה צריכה להיות באופן שיזובדם הבהמה החוצה׳ ולא יהיה נצרר בקרבה מותר מזה מפורש שרש שחט ׳ מגזר מן ואשחט את הענטם ׳ שענק הוצאת המשקה הטמון; ומפורש י יותר משניהם מצק ושפך אח דמו ׳ הרי שהדס צריך לצאת החוצה ולהשפך על האיץ * ומה ידוע ט יציאת הדם היא שרש לכל משפטי השחיטה ׳ ואידךטחשא הוא׳ אבל סתורה לא הוצרכה להזטר על זה במצוה בפניעצמה׳ מאחר שאיט אלא תולדה דכל דם לא תאכלו ׳ הפגר נשחת מראהו ׳ אם מחמת פצעים ׳ ואם מרוב הזמן שעבר אחד מוחו ועלה באשו ותעל צחנתו : וירד העיט על הפגדס (וכבר בהר אותם בתוך) ׳ כפגר מובס ׳ ופגדהם יעלה באשם ׳ בפגרי האנשים הפושעים ט ט תועלתם לא מוות; וכן וישרמובבקר והנהכלספגדם מתים ׳ ט מלאך אלטם טדו החזקה הכה אותם ׳ והשחית תארס ׳ עד שטה נראה כאלו זה ימים רטם מהו׳ ולפיכך אמד ישכימו בקר , למיד גודל מס ׳ כלומר גם ט בבקר השכם ראו אותם ׳ וסמוך למיתתם ׳ מכל מקום טו נראים כפגדם י