Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des … Zionisten-Kongresses … in …
- Journal
- Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des … Zionisten-Kongresses … in …
- Volume
- 1 (1898) Basel, 29. bis 31. August 1897
- Issue
- פרוטוקול רשמי (31-29 באוגוסט, 1897)
- Date
- 1898-01-01
- Page
- Seite 273 (sequence 328)
- Language
- German, English, Hebrew
- Belongs to
- journal issue
- OCR quality
- 64% known words query
- IRI
…/3476254-3476255-3476256--0330-3519117- Visual Library
- page viewer of the UB Frankfurt
OCR text
273 הערות וציונים שהרצל שוחח אתו כמה רגעים, הודיע: ד״ר הרצל אמר לי, שהוא עצמו מעוניין ביותר בנאומי, אלא שהוא רוצה לשמוע אותו באווירה שקטה יותר, הריני מוותר איפוא על זכותי למען ד״ר הרצל, שבעצם הלא באנו לשמוע אותו. כל המעוניין לשמוע מה שיש לי לומר, יבוא מחר, בשעה שלש אחר־הצהריים, בחדר מספר שלשה, שם אמשיך את נאומי"."2) יש דורש את נאום הפתיחה של ד״ר ליפה דווקא לשבח, והוא ד״ר מאיר אבנר: "הרצל מצא, כי הנאום היה ארוך מדי. היתד. לנו הבנה כלפי עצבנותו של הרצל. אולם באמת לא היה נאומו של ליפה ארוך כלל, הוא ארך כעשרים רגע. הוא דיבר אל העניין וכיוון את לבו אל גודל הרעיון. בלי שום הקדמה סיפר, כי הוא ופינליש קיבלו בשנת 1880 ידיעה מאת סופר עברי אחד עקיבא חשמל, כי איש ידוע, שמו אלעזר רוקח מצפת, בא לרומניה לשם תעמולה לייסוד מושבות בארץ ישראל. מייד נתן ליפה ידו לדבר והפיץ את הרעיון בדיבור ובכתב. ליפה משך קווים בין התנועה הקטנה של אותו זמן ובין הקונגרס המייצג כבר את היהדות העולמית. ליפה רצה להקביל באופן מוחשי את ההבדלים בין 1880 לבין 1897 וקרא בהתלהבות: "מה רבה היא הקפיצה מהחדר הקטן והצנוע שבפרבר יאסי, שבו נועד הועד הציוני הראשון ברומניה, עד האולם הזה בבאזל! וכמה גדולה ההתקדמות הבלתי צפויה למן חשמל ורוקח עד הרצל ונורדאו!״ — וד״ר אבנר מוסיף: "קראתי עוד פעם את נאומו של ליפה, ואני ממליץ לפני כל אלה הרוצים לראות מתוך חווייה את הימים הגדולים ההם, שיעשו כמוני. בשעת קריאה שמעתי את קולו של ליפה, ולבי היה נרעש לא פחות מאשר ביום ההוא כשעמד על הבמה ונשא את דברו. נאומו זה הוא מסמך היסטורי ממדרגה ראשונה, וראוי שלא ייפקד מקומו בשום מקראה לנוער המתבגר". ד״ר אבנר מסביר את סיבת מורת רוחו של הרצל לשמע דבריו של ליפה: הוא נשא את נאומו באידית, כדי להפגין, כנראה, את עממיותה של התנועה הציונית, או את עממיותו שלו, והצליל האידי, ה״ז׳ארגוני" כפי שנקרא אז, צרם את אזני המאזינים בקונגרס ואף את אזנו של הרצל 3). אולם מצוייר. עדות מהימים ההם הסותרת את הנחתו ומסקנתו של ד״ר אבנר: בדו״ח מהקונגרס ב״ג׳ואיש כרוניקל" נמסרו דברי נאומו של ליפה עם ציוני מחיאות הכפיים המכוונות (ה׳ פעמים), ובראשה צויין ,דער מארגען זשורנאל״, גל׳ 24 באוקטובר 1948. ,העולם", גל׳ י״ט אלול, תש״ז. (2 (3