Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des … Zionisten-Kongresses … in … · 1898-01-01 · פרוטוקול רשמי (31-29 באוגוסט, 1897) · p. Seite 9

9 הרצל שיכלה להשיג לפי תכניתה. היא אישדה את כושי היהודים לעבודת האדמה, שהופרו רבות. היא הביאה הוכהה זו, כפי שנקרא בלשון המשפט: לזכר עולם* * * * 5). אולם פתרונה של שאלת היהודים הוא איננו ואיננו יכול להיות בצורה הנוכחית. הוא אף לא מצא, נודה נא בגלוי, הד משמעותי. מדוע? יען כי היהודים יודעים חשבון, ויש אפילו אומרים, שהם יודעים זאת יותר מדי. אם נניח איפוא, שנמצאים תשעה מיליונים יהודים?שההתיישבות תצליח להושיב בארץ־ישראל עשרת אלפים איש בשנה, הרי שפתרון שאלת היהודים ידרוש תשע מאות שנה — זה נראה כבלתי ■מעשי. ,אולם עכשו יודעים אתם כי המספר עשרת אלפים מתיישבים מדי שנה ■הוא ממש דמיוני, היינו: בתנאים הנוכחים• ממשלת טורקיה היתה לנוכח מספרים כאלה מחדשת מייד את גזרות העלייה הישנות, וזה היה דווקא ■בצדק כלפינו, כי על כן כל המאמין כאן שהיהודים יכולים כאילו להתגנב אל ארץ האבות, אינו אלא מטעה את עצמו, או שהוא מטעה את האחרים. בשום מקום אין הופעת היהודים נותנת אותותיה כל כך מהר כמו במולדת העם ההיסטורית, כי על כן המולדת ההיסטורית היא. ואף אין זה כלל מענייננו להקדים בוא שמה. עלייה יהודית משמעה תוספת של שפע כוחות בלתי צפוי לגבי הארץ הדלה כיום, אפילו לגבי המלכות העותומאנית כולה. הוד מלכותו השולטן היו לו אמנם רק הנסיונות הטובים ביותר עם •נתיניו היהודים, כשם שאף הוא שליט מיטיב הוא להם. הרי לפנינו איפוא משפט־ הכלל (עפענטליכעס רעכט). האחרון מתחלק לשני סוגים: משפט־עמים (פעלקעררעכט), המסדיר את יחסי העמים והמדינות; ומשפט־ ה מדיג ה (שטאטסרעכט), העוסק בחוקת המדינה ובמוסדותיה הממשלתיים. משמע, שהמונח "ערובות בתוקף משפט־הכלל" ("עפענטליך־רעכטליכע בירגשאפטען") כולל גם את הערובות הניתנות בתוקף משפט־העמים (פעלקער־רעכטליכע בירגשאפטען), אם גם הללו אינן נזכרות במפורש, (ראה להלן נאומו של נשיא הקונגרס, והערותיו לשאלת השימוש במונח ״לפי משפט הכלל״ (״עפענטליך־רעכטליך״). ( ד״ר נ. רוטנשנזרייד) 5) במקור: ״צום עוויגען געדעכטניס״ — בביטוי זה השתמשו במשפט גרמני עתיק בטקסים שונים, למשל, הצבת אבני־גבול, כדי להדגיש שעושים דבר שתקפו וזכרו יהיה לעולמים. כך הדגיש כאן הרצל את העובדה, שהיהודים הוכיחו כבר לתמיד, כי הם מוכשרים לעבודת ■האדמה (ד״ר א. צברגבאום במכתב).