Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1930-01-01 · XXI. (1930) · page 368

בקומות זולת אמיד. נגד המדפיסים שבאמ״ד לומר כל הדפוסים אסורים. ורפוס' אמיד מותרים. שאין דעת אדם סובל לומר כן; ן; במ״ש שד זלמן וסייעתיה הטו את לב הנאון אב״ד והקצינים פרט דקיק פירדא להיות בשב ואל תעשה כוי והאריך בזה. חלילה לחשוב ולהרהר אחר מדותיו של הנאון מוהריר דוד שטרויז זצ״ל שישא פנים לשום אדם כי צדיק וישר היה והיה מתון בדין האיך ס״ד שלא ביטל ההרמו׳ של רבני פולין ועם כל זה היה בשב ועל תעשה ולא מנע את ר׳ זלמן ולמסייעיו מלהדפיס הש־ם ולעבור על החרם. ובפרט שאם היה הגאון הדל היה מחזיק לההרם של רבני פולין שהוא בדין. האיך היה הוא כובש פניו בקרקע מלמחות וקיבל על עצמו שמתא ולטותא דרבני פולין ששמתו את מי שבידו למחות ואינו מוחה. אבל קושטא דמלתא הוא שהגאון הדל היה נושא ונותן עם בית דינו שהיו באותו זמן ומכניף עוד לומדים אחרים עמהם עד שיהיו עשרה והיתיר החרמות ומפורש יצא מפיו הקדוש ואמר אין באן לא נידוי ולא חרם. כאשר העידו אותן שהיה(!) באותו אסיפה ועודנו בחיים. באשר ־הראו לי העתק מגביות עדות ההוא. ונוסף על זה שהאלופים הקצינים פו־מ דקיק פירדא חששו פן יתפשר ר זלמן את עצמו עם המדפיסים שבאמיד ולא ינמור הדפסת השים בזולצבך. נזרו עליו שמחוייב לנמור הדפסת השים בזיב. וד זלמן היה מוכרח לבא בעצמו על החתום שמחוייב לגמור הדפסת השים שהתחיל להדפיס. אם כן מה שעשה ר זלמן עשה עים הוראת הגאון אביד דקיק פידדא ובית דינו הנחל. וע*פ גזרת האלופים הקצינים פיו דשם. וכבר העלה בעל שיות הרידך סי׳ כיב שהעושה מעשה עיפ הוראת גדול אחד אפילו אם טעה הנחל אין על העושה משפט החרם עיש. מכיש שאין להאשימו לר׳ זלמן בשום אשם מעילה שמעל מעצמו על החרם כיון שסמך איע על הוראות של גדול הדור ובית דינו ולא חזינן שטעו: ך בדבר המחזור קטן. אין מהצורך להשיב שאינו נונע למאי שאנו עסוקין הנצרך לעניינו. עב*פ הוא דוחק לומר שלא ראו הסכמת מרא דאתרייהו הגאון החסיד מוהר־ר אליעזר זציל במשך שני שנים שהיו בי הדפסת אותו מחזור קטן להדפסת המחזור קטן שהדפיס היה מהר־ו הירץ רופא שהיו שכיחים מאד ונראים לכל שם. ולא ראינו בזה במלתא דשכיח ומצוי טובה אין ראיה להתנצלות שלהם: ך! מה שהאריך בדבר התקנה. שהם אמרו והם אמרו. ושם אמ״ד ידעו טעם של הדבר. יהיה איך שיהא עכ״פ התקנה היה סתם שלא ליתן חרם ולא ליקה הסכמה על הדפסת ספרים ישנים. אין לנו אלא לשון התקנה. וכל מקום דאיכא פסידא להאי או להאי אפי׳ בעלי התקנה עצמם אינן יכולין לשנות דבר מהתקנה הנעשית בחדם. ובנדון זה איבא פסידא לכל מדפיסים דעלמא. כי המדפיסים שבאמ״ד לא חיישי־ להסכמת וחרמות על ספרים ישנים שמדפיסים במקומות אחרים. והם יחושו על הסכמות שיתנו בחרם על הש״ם שהם ישן נושן באומרם שלא על זה דדה כוונת התקנים. והיום או מחר כשידפיסו המדפיסים שבמדינות אחרים את ספרי הרמבים וספרי רב אלפס עם כל הפרושים ודומיהן שצריכים נ־כ להוציא הוצאות נחלות ועצומות. ידפיסו המדפיסים שבאם־ד תוך זמן החרם מאחרי שהן בכלל