Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1928-01-01 · XIX. (1928) · page 15

10 גורל (של שם) היה עולה בימין לשון של זהורית היה מלבין נר מערבי היה חלק אש של מערכה מתגבר ברבה נשתלחה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים ובירר יומא ו ג תוס׳ סוט׳ ינז(עיי־ש) נאמר: שלא היה (השעיר) מגיע למחצת ההר עד שנעשה איברים אברים, הזיה גורל של שם עולה בימין, והיה נר מערבי חלק, והיה לשון של זהורית מלבין, אור המערכח מתנברית ועולה משהיו מתנין ב• גזרי עצים בשחרית לא היו נותנין כל היום, היתד, ברכה משלחת בשתי לחם ולחם הפנים והיה נופל לכל א׳ ואי כזית ויש מהן שהיו אוכלין ושביעים ויש מהן שהיו אוכלין ומותירין — וע׳י שמעון הצדיק נעשו בי פרות אדומות (פרה נ ה) ולכל אי וא־ בנה כבש בפני עצמה, ולא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו(ירו׳ שקלי׳ ד נ תנחומא ב חקת בה, פסיק־ דר״כ ד) הוא היה חסיד שבכהונה ולא אכל מעולם אשם נזיר טמא (והטעם הואיל והעם נוורין כשהן מתפחדין וכשהן מטמאין מתחרטין — נמצא מביאין חולין לעזרה) ויסופר לנו מעשה שבא נזיר אי מן הדרום שהיה טוב ראי ויפה עינים לגלח את נזרו ולא רצה שמעון הצדיק לעשות כרצונו ושאלו למה נדר בנזיר והשיב לו הנזיר שפעם א׳ באו הרהורי חטא בלבו ולבך נדר לגלח. — ושמעון הצדיק השיב לו כמוך ירבו נחרי נזירות בישראי עליך הכתוב אומר איש כי יפלא לנדור נדר להדר לד (נדריי ט:, נזיר ד:, ירוי נדד א א, נזיר אה תום־ נזיר דז, מפרי נשא ה וידבר די, מ״ר במרבד נשא י) ובהיותו כד,*נ זכה להציל בדרך נפלא את בית המקדש מידי הכותים הצוררים לישדא׳ והלשינו אותם באזני אלכסנדרוס מקרון אשר כבר נתן להם רשות להחריב את בית ד׳ ועל ידי שמעון נהפך הדבר וחרון אף אלכסנדרום נמה ננד המלשינים אשר בית תפלתם ובמותיהם נחרבו חרבות עולם וחכי דל ספרו לנו את המאורע בזה הלשון כ״ה בטבת יום הר נריזים.. . יום שבקשו בותים את בית אלי־ינו מאלכסנדרום מוקדון להחריבו ונתן להם — באו והודיעו את שמעון הצדיק מה עשה? לבש בנדי כהונה... כיון שהניע לאנטיפטרום זרחה החמה ופנע זה בזה (שמעון באלכסנדרוס) כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו ... וכששאלו אנשי סייעתו למה עשה כן, השיב להם דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי! .. אמר להם (לישרא,) הרי הכותים מסורים בידכם (יומא סט. מנילת תענית ט, מ״ר ויקרא יג) ובמקומות אחרים יסופר: אלכסנדרום מקרון כד חוה חמי לשמעון הוה קאים על רגלוהי ואמר ברוך אלוקו דשמעון הצדיק! (פסיק׳ דד״ב ד פסי־ ר־ מה ויקרא רי ע, תנחו׳ ב חקת כז, שוח״ט יחיא (ובכל המקומות שינויים בלשון) — ובני דורו של שמעון והבאים אחריהם הכירו את