Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1928-01-01 · XIX. (1928) · page 11

6 מעיר ומ״ש, מע*ד מפריש ממנה תרומת מעשר ונתנה לכהן וכר תום׳ פוט׳ ינ י טוט׳ מח. ב*מ צא. ירוש׳ מע־ש הה פוט׳ ט יא ובירושלמי סוט׳ מ יא מצינו מימרא דריב״ל על אדות אלו התקנות דאין כולן ראוין להזבר לשבח אלא מקצתן לשבח ומקצתן לגנאי — דביטול. הודאת מעשר לא כהונן היה ופעם אחת בהיות יוחנן כהע עובד עבודה ביה־כ שמע בת קול מבית קיק דאמרה נצחו טליא לאנחא קרבא לאנטוכיא — וכך היה. - פוט׳ לג. תום׳ פוט׳ ינה ירו׳ פוט׳ טיג שיהשיר חט — וגדול כבוד יוחנן כה־נ בקרב העם עד בי היו בותבין בשטרות "בשנה כך וכך ליוחנן כה־נ לאל עליון* וזה הכבוד, לזכור שם איש בשטרות של הדיוטות, לא היו עושין רק למלכים וקפרין — וכששמעו חכמים בדבר שכתבו כה״ג לאל עליון בטלוהו — שלא יבוא שם שמים לחילול מגילה תענית ז׳ דה יח: אבל בדורות האחרונים לאחר שנודע שנעשה צדוקי לא היו חולקין לו כבוד — ואדרבה מצאנו בויכוחו של ר׳ יוחנן בן זכאי עם הצדוקים בענין טומא׳ (ידם דו) אמר להם — בדרך לצון — וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד? הרי הם אומרים עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים? והם השיבו לו לפי חיבתן היא טומאתן! וגם בימי האמוראים האחרונים זכרונו לננאי: אמר אביי הוא ינאי הוא יוחנן (כלומר תרוייהו כי הדרי נינהו שניהם רשעים) ורבא אמר ינאי לחוד ויוחנן לחוד — יוחנן צדיק מעיקרא (ברכו׳ כט.) יוחנן p נרבאי "שאו שערים ראשיכם ויכנם יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי וימלא כרסו מקדשי שמים!* אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל נ• מאות עגלים ושותה נ׳ מאות גרבי יין ואוכל ד׳ מאה גוזלות בקינוח סעודה. אמרו כל ימיו לא נמצא נותר במקדש (פפחי׳ נז.) יוסף p אל□ מציפורי פעם אחת נעשה פפול בכהן גדול ומינוהו תחתיו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הראשון חוזר לעבודתו והשני אינו ראוי לכהן בדול ולא לכהן הדיוט(יומא יב: מגיל׳ ט: הוריו׳ יב:) ובירושלמי מצאנו זו המעשה בלשון אחר: מעשה בבן אלם מציפורין שאירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים ונבנם בן אילם ושמש תחתיו וכשיצא אמר למלך פרי' של יה*כ משלי הן קדבין אז משל כהיב (שרצה לידע אם משמש בכהונה נדולה מכאן והלאה) א־ל המלך.. וידע כן אילם שלא ישמש עוד ירוש־ יומא א א מגיל׳ או הוריו׳ נ נ יוסר (יוכר) p פכםם היה חסיד שבכהונה עד שעת מיתתו. ואמרו עליו הב׳ .יש צריק אבד בצדקו• ומעשה שהיה כך היה נימא עלתה לו ברגלו ובא הרופא לחתכו והניח שם כחוט השערה. ויוסף אמר לבנו שלא יטפל בו משום שאינו רשאי ליטמא על אבר מן החי ספרא אמור פרש׳ זן שמחו׳דכח ירוש׳ נזיר ז א