Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1927-01-01 · XVIII. (1927) · page 230

191 ולהשיב אותנו מהרה למכונינו ולקבץ מפוזרים. אמן כן יאמר הז* וגם אנחנו בלבות נשכרים אמן: II. וזו הקינה על השריפה מן ביו אייר תקייד לפ״ק ירעדו המתנים ייזלו העינים ממקור דמעה ישאבו מים. עת חרבו מעינות בארות מים. הארץ ויבולה צמא למים. ולמטר השמים תשתה מים. וכל עיני בשר מצפות ומיהלות למים נהפך הוא למבול אש הדין. ירדה מן השמים: איך שבת משוש קהלה פראנא וזה פעמים. העביר עלינו מם התרעלה לא כוס אהד ולא שתים. אך כוסות כפולות צרות מכופלת בכפלים. לכפור עונות יחשב ולהעביר טומאה משולים: בליל שבת קודש היא לנו ליום המנוחה. נהפך קול רנה וזמרה לקול בוכים וערבה כל שמחה. יום עצב מר יגון ואנחה. קול מכאובות ברחובות וקול צוחה כל כתף מרוטה. ובל ראש קרחה: גחל היה יום המבוכה ומהומה. אין כסף נחשב למאומה. מחרדת מות וחילול שבח לב כל הומה. שמו נפשם להציל נפשות. והניחו השלל באבן דומה: דלו עיניהם למרום לחלות ולחנן לאדון האדונים. כולם יחד עניים עשירים וביגונים. ראה נפשינו יבשה מחוסר כל עמידתנו דלים ורקנים. הרכוש קה לך ותן לנו נפשות אביונים: הבערה ללהב ולחלק בצאת משפט האש בפרשת התוכחה♦ תקחין לפרט קטן לשירה נשרפו בתי בנסיות וכלי הקדש ובנדי יקרה. פרכת ומעילים וטסים ושלחן ומנודה הטהורה. ובטל פרק שירה ופרשה התדירה: ויהי תחת כמד חועים בחגיגת שבת. אבל נוגנים ומשוש לבנו שבת. איש ואשד. בן ובת ובל נפש משיבת. תחת מזמור שיר קינה מבעי להו לזה יום השבת: זאת התורה אשר שם משה קדושה וטהורה. הממלאים כל היכלי הקדש והעזרה. אי לעינים אשר ראו שריפחם במדורה. על זאת אקרע לבבי ואזעק קול מרה: חמפים ושוללים ולקחו מאשר בחרו ונפשם הפצה. השומרים גשו האהלה. תכנו בזרות עלילות באלו חשבו לנדור הפרצה. הנשים וטף ברחו מקיר העיר וחוצה. שלליהם הפקר בדרדרים וקוצה: טרודים מנויהם שלו מקצה אל קצה. ואדם אין וכשל עוזר לנהר הפרצה. איש באחיו בשלו והיה לשמצה. אלו הן המלים ואלו הן הלוקין דמינו זרים שתו ומיצה: יזום שקוינוהו מצאו ידם ידי חמס בעליות ובחדרים. קצתם בננלה וקצתם בסתרים. בי אץ איש בבית למחות ולנדור נדרים. נחלתינו ועמלינו נמסר ביד זרים: כתבי קודש וספרי השים ופוסקים שהיו לפנים מעטים ודחוקים. אחר בעיר