Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1927-01-01 · XVIII. (1927) · page 8

5 כד) דל: כשם שנדבותיו דומים לנחל נובע, כן ־נם דןח־תיו(ק צ"?1). כח) אקזיות צ״ל: אקזיות ('רמי׳ נ׳ ט*ו). ל״א) דיל: ואפילו אם היה רוצה לפעמים לקפוץ את ידו לא יוכל לאספה (לשון;אםף ידך, ש״א י״ד י־ט), כי היד כבר רגילה לעשות חסד, וכענין החרוז שהביא ש״י מדייאן רי״ה, ורמב״ע הביא(שירת ישראל צד צ׳ח) חרוזים ממשורר ערבי קדמון, ובהם הוא אומר: ,הוא הרגל לפתוח את ידו הרחבה, עד שאם רצה לקפוץ אותה לא היו אצבעותיו שומעות לו (ראה שם הערת הלפר); ודא גבישון גם הוא מביא בספרו עומר השכחה דף קט־ו עייג בתים ערביים ומודיע את תכנם בוה־ל: .דל שכל כך הם אצבעות ידיו פתוחות תמיד שאפי׳ כשירצה לקפצם הם לא ירצו מאליהן. ובענין אחר א״ר מתניה: אנא מחזק טיבו לראשי רבד הוי מטי מודים הוא כרע מגרמי׳ (ירושלמי ברכות פ״ב הי״ד, דף ה׳ ע״א). והמשורר השתמש במלת י ד כלשון זכר, וכיה בשמות י״ז י״ב ועוד. לד) טעם החרוז כטעם כי רגע באפו חיים ברצונו (תהלים ל׳ ר); ראה ר יונה בשרש רגע, במקום אחר הארכתי להביא דוגמאות לשמוש ששמשו המשוררים ברעיון הזה באופנים שונים (ראה בהערותי לשה״ש לרש״בג צד ט*ז, בהערות, לדיואן ד׳ה ח״א הערות צד 35, 125 והלאה, 215; קינת רמב׳ע על מות ר׳ב הערה 39, ובהערה זו האחרונה — בספר הזכרון להחכם המנוח רש׳א פוזננסקי דל — הבאתי את כל המקומות שהשתמש רמב״ע בהרעיון הזה בספר התרשיש ובשיריו), והראשון שמצאתיו אצלו הוא משורר פלוני אלמוני בספרו האנגלי שיל מן ע״ד היהודים במצרים, ח״ב צד 19: ובם השים בעת ירצה ידידי ן ששון לבי, ועת .יחר — אסוניו (אצל מן \חר■ תחת «.יסר״, וזה צריך תקון). — ירנז, שדל (כרם חמד ח׳ד צד 70) ול״ש (צד 48) עפ״י כה״יז ירעש; ראה יואל ב׳ י׳; ירמי׳. י׳ י׳: מקצפו תרעש הארץ•. ול״ש הביא (שם) עוד נוסח אחר (»עץ■ תחת .עת■, .ירעיש׳ תחת .ירעש, או .ירנד) והוא משבש. לה) מאורי אור, ל״ש (צד 45) עפ״י נה״י: מאורי רום. לו) ראה תהלים קי־א ב׳: דרושים לכל חפציהם. לח) בעתות, ל*ש (צד 51) עפ״י כה״י: לעתות, כלודכתהלים ט׳ י׳; י׳ ייא.— עדי שבו, דל: בם אנו לוחמים עד ששבו וכד, והוא מדבר על העת המקוה, שכבר כלו החצים בצריהם וכבר שבו אלה להיות כדמן. מ) ככלי, צ״ל: כבלי. — חרונך, צ־ל: חרוניך. — והעבירם בזיק, עדה־כ ישעי׳ מ״ה י*ד: בזקים יעברו• מא) לו, דל: לעין, ונמצאה מלת ,עין" בלשון זכר בתהלים י׳ ח׳ ועוד. מז) ראה דהי״ב ב׳ ז׳: עצי ארזים ברושים ואלגומים. מט) לדעתי כינת החרוז ז בין האנשים, אשר בנו (הבינו) רק את נתיבות הארץ, במה נחשב הוא בערך אל בינת השר, שהוא מכין נתיב גלנל וכר, אשר על כן כלם ספו תמו נגדו והיו כלא היו; ומתוך תרגומו של ל*ש (צד 54) אני למד, שגם הוא פרש כן. וטעם הדברים: חכמתו עולה על חכמתם כחכמת יודע מה למעלה על חכמת יודע מה למטה על הארץ ונראה לעינים, ואין ראיה מזה שהיה השר גדול בחכמת התכונה,