Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1926-01-01 · XVII. (1926) · page 45

4t ואז מברך כשאירע דדבר ואף אם בא לידו כמה פעמים צריך לברך בכל פעם ופעם (כגון פדיון הבן) אבל מ״מ צריכין אנו שלא יהו שכיחי כל כך (כדאמרינן פדיון הבן לא שכיח, מילה שכיחה) ויש נ־כ מצות שאינו מברך עליהן ברכת הזמן אלא פעם אחת כשזכה לקיימן פעם ראשונה כנץ כסוי הדם. ג) אין מברכין בהז־מ אם אין כאן שמחה או הנאה. ואין צריך להיות שמחה נדולה או שמחה בכלל אלא אפי׳ הנאה כל דהו כנון הגעת זמן (הרשב׳א) (וכאן יש להעיר כי הסומא שאץ לעצמו הנאה כלל מברך שהחיינו אם אחרים רואים פרי חדש — שנות יעקב(ועיי׳ תום׳ בכורות טס. דיה לאחר והרא־ש ומעדני י״ט ד) כלל גדול בברכת הזמן יש דבכל מקום שאפשר צריך לחברה עם ברכה אחרת, ואיננה ברכה בפני עצמה, וסמוכה אהא דאמר ר׳ כהנא דהוה מסדר לה אכסא דקידושא(עיי׳ מהרש״ל סוכה) אבל מצעו ג*כ בקונה כלים חדשים או ברואה את חבירו דאומר בהרט ולא ברכה אחרת, וכן זמן דיה*כ בלא כסא — אבל כל אלו ברטת הזמן דרשות הן) ואנו רואים גם בכאן השינוי הגדולה בין הזמן הראשונים (משנה וגמרא) שהיו מרבים בברכות כדאי׳ בירושלמי אומרים ברכה אחרונה על מצוד, כנץ על סליקת תפילין ובין זמן האחרונים דאמרו הממעט ברכות אינו מפסיד דברטת אין מעכבין אבל המרבה מפסיד דחוה ברכה לבטלה (רא״ש הלטת פסחים) הקורא המאמר הזה יראה בעצמו שלא הבאתי כל העניינים כולם השייכין לבהזימ כי לא היה ברצוני לפסוק איזו פסק או לחדש בה דבר. אני לא באתי אלא לסדר לסדרים שונים מה שכתבו הראשונים לברר טעמם וסברתם בלי לשפוט עליהם ולומר מה שנראה לענ״ד — כי לא נמרנא אנא אלא סדרנא אנא. ולכך לא הצגתי ג״כ דברי האחרונים, מלבד באותן המקומות שבאו לבאר דברי הראשונים— וכתבתי דברי אלה עם כל חסרוניהם — הן ברצון הן בשננה — רק כאין נסיץ לדבר הלכות פסוקות בדרך כלל.