Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft
- Journal
- Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft
- Volume
- XVII. (1926)
- Date
- 1926-01-01
- Page
- – (sequence 44)
- Language
- German
- Belongs to
- journal volume
- OCR quality
- 72% known words query
- IRI
…/3486266-3486307--6465-3492840- Visual Library
- page viewer of the UB Frankfurt
OCR text
40 משום צעדא דינוקא בץ למ״ד שיש בו שותפות דהיינו אביו ואמו וד,קב״ה בין לס׳יד לפי שלא יצא מכלל נפל - וראני־ה כתב שהמול את בנו נעצמו יברך שחח׳ ובו ונם עשה מעשה בעצמו הסרדבי שבת סוף תבא ותבב ושהחיינו לא מברך משום צערא דינוקא. — שהוד לא שייך אלא בדבר שמחה דומי׳ דפדיון הבן כך השיב רת ולי נראה דלא מברך שהחיינו משום דלא קעביד (אלא?) מצוד. המוטלת עליו כדתנן בם־ק רקידושין (סט) י האב חייב למול את בנו ולפדתו (ולדעת הרשביא שהבאתי למעלה מילה היא מצוד. המוטלת על הביר — ואולי אם לא מל האב בעצמו!) ובירושלמי בם׳ הרמאי. ה־נ נרסינן העושה סוכה לעצמו מברך לעשות סוכה ושהחיינו העושר. לולב לעצמו וציצית לעצמו מברך לעשות לולב וציצית ושהח* ונו־ עד המל או׳ על המילה אבי הבן אר להכניסו, ולא קחני המל את בנו וארס דווקא אם הוא מוהל אחר אוסר על המילה ולא יותר אבל ודאי אס הוא מל את בנו מברך שהחיינו והא דאמרינן מנחות עד,: היד. עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו, התם אי אפשר אלא בכהנים בי עליהם הטילה התורה להקריב (ועיי־ בתום׳ מנחות עה: דה היה עומד שכתבו הנהנים אומרים שהחיינו ולא הבעלים מפני שהיו המשמחת מתחדשות ומתחלפות פעמים בשנה נמצא שלא היו מקרבין אלא ב׳ ימים בשנה תמן קבוע להם להקריב לחצי שנה יום א׳ לפיכך מברך אזבח ואמנחה שהחיינו לזמן) ובן דנתי לפני אבא מורי דע ולפני הישיבה כשמלתי את בני והודו לדברי וברכתי נם שהחיינו. מנהג שהחיינו של נשים בהדלקות נרות עיי׳ יעב׳ץ וחטובה קז שאינה ברכה לבטלה קשור שליה. סוף דבר. ודק לאחר שהצגתי במד. ענינים אשר בהן שייכה ברכת הזמן לאחר שזכינו לידע כמה חילוקים וטעמים טבחת וריעות אשר השתמשו בהן אנשי השם יחלים אנו לדבר בדרך כללי על אודות ברכת שהחיינו. ולעדד יש להתבונן באלה הדברים 5 א) יש חילוק נדול בין ברכת הזמן דחובח ודרשות — וזד. החילוק כבר נמצא בתלמוד. ולשון "רשות" יש לפתור בשני דרכים: פטור לגמרי ונ*כ שאינו חייב; וגדול הנים — חובה הם הדברים הבאים מזמן לזמן החגים והמועדות והמצות אשד נאים בשבילם (הרא־ש ם׳ הרואה), ועכ״ם הפסק ל׳ יום צריך להיות. ולכן אין אנו אומרים זמן בקידוש חטבת (אבל אומי זמן בקידוש של שמיני עצרת.) מר. ההפסק של ל׳ יום נראה מהגמרא דהוואה את הכירו ועיי׳ תום׳ מנחות עה וברכות לז ב) •ש דברים הבאים מומן לזמן ודברים שאין באים מזמן לזמן. בעדן הראשונים לולב מוכה שופר ומגילה ובעדן השניים: נולד לו בן, קנה כלים חדשים