Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1926-01-01 · XVII. (1926) · page 41

37 ולפיבך אגן. בידינו ראיה טכרהת ואנו אי אנו נולהניס לאטרו אבל ־*.רב מוי1 העיטור במב שבמקומו מהנין לאמרו. שלטי הגכורי׳ על הרץ פ׳א דפסחיס ב׳ה (נעל העיטור? כנץ הבית?) כתב איבא מאן דאמר שהחיינו דמזמן לזמן קאתי ואיכא דלא בדיך דאין לבדיקה זמן קבוע ומסתברא רשות ו חר א־ ש כתב (ם־א דפסחים סימן י) דלא בריך וממכינן אזמן דרגל כיון דבדיקה לצורך רגל מידי דד1ר. אעושה סוכה ולולב לעצמו דמחוייב לברך שהחיינו בעשייתו אלא סמכינן ליה אזמן דתל וכתב בעל קרבן נתנאל הקשה המהרש״ל דאינו דומה לעשיית סובה ולולב שלא קדם מצותן לרגל משום הבי סמכינן אזמן דרגל כיץ דתחילת טצותן היאדרנל ומצות סוכה באין כאחד משא־כ גבי כדיקת חמץ אינו מברך זמן לא על תחילת בדיקה ולא על תחילת מצות ביעור שהוא שעוז זכיחת הפסה. .. ובאיה סי׳ תרמנא הביא ב׳י בשם מרדכי חיל והאימא לא מברבץ שהחיינו על עשיית סוכה כמו שעשו נימי חכמי׳ התנאי׳ והאמוראי׳ לסי שבזמניהם שכל אחד היה עושה סוכה לעצמו לפיכך היה מברך אבל עכשיו שאהד עושה לק׳ אין נראה שיברך העושה ושאר לא יברכו וסטכינן אהא דאמרינן ר בהנא מסדר להו אכסא דקידושא ובן עמא דבר ע״ב ודה הכא מהאי טע&א אץ ניאה שיברך הבודק ושאר לא יברכו מש׳ה מסדר להו ניב אכסא דקידושא ומפני זה ג׳כ לא מצינו שיברך שהחיינו על זביחת הפסח (ועיי, בתשובות הרמב׳ם תשו׳ נז דהביא התום׳ היה מקריב זבחים כירושלים אד ברוך שהגיענו ופוסק מותה) כי□ ף ךןךס כתב בעל דברי חמודו׳ על הרא׳ש ס*ו חזולץ כדמן ו׳ מזב רט׳א שמצא כתוב במנהגים ישנים טי שלא שחט חיה ועוף מעולם ושחט אותן מכרך שהחיינו על הכיסוי ולא על השחיטה דכיסוי הוד. מצוה כדאמרינן (בפירקין דף פ״ח והתם מייתי לה רבינו) בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכה לב׳ מצות וכר והוד. כמו ציצית וסוכה דטברך שהחיינו כך מפורש בה׳ש ר׳ ידידי׳ משפירא עכ׳ל והטעם. שמברבין על חכיסוי ולא על השחיטה משום דבשעת שחיטה מקלקל בריה אחת אבל בכיסוי חוה מזקן עיב מצאתי. והש׳ך נותן עוד טעם אחר דאין הכל חייבים בשחיטה אבל כל טי שדאה דם חיה ועוף חייב לכסותו מילה ופריון הבן בנלי בסוף ערבי פסחים, ועיי׳ חום׳ עירינין 33 m דילג» בסוף דאין אומדים שהחיינו במילה משום צערא דינוקא. ברבה הזמן זימילה אי אומרים אותה או לא יעא ענין מכובד מאד. כאן אט רואים בעליל דפברפת הזמן אין באן הלבות פסוקות — ורק אם נד« טילה לפדיון רבן אנו .יכולים למצא איזו תירוץ להשאלה. בי בפריון הבן מצינן גמרא ערוכה סוף פסחים .מעשה דר׳ שמלאי דבירך ברכת הזק. חאת הברכה דפדיון אע׳ג דלא באה לפרקים מזמן לזמן נתקבלה מטלן פד. אחד ואץ