Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1926-01-01 · XVII. (1926) · page 40

קודם מיפת «מבת «מנתון וכיון דאפשר עבדינן «נע־י עחשר ר׳ פלאוי גאון •כתב מנהג דדן ובבית רבינו שבבבל ראיתי שאומר שהחיינו ושוב בל נדרי ושוב ברכו n7BD העומר־ ה ר*ן בסוף פסחים ובתב בספר המאור שיש שואלין מה טעם א״א זמן בספירת העומר.. והוא דל השיב דכיון דספירת העומר אינו אלא לזכר בעלמא דהבי אסיקנא בדונתי׳ במנחות אמימר מני יומי ולא מגי שבועי, אמר זבד למקדש הוא ואנו שמונים ימים ושבועות מנוע הוא בידינו אבל להטעינו זמן אין לנו ועור שלא מצינו ברכת הזמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה בנון מדלת לולב שהיא באה לשמחה ותקיעת שופר לזכרן אבינו שבשמים ומקרא מנילה חזם רחמנא עלו ופרקינן ובפדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא מספק נפל — וספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לענמת נפש לחרבן בית מאמינו ונם הרשב־א תשו■ קבו מביא דברי בעל המאוד ומסיים וספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לאנמת נפש לחרבן בית מאויגו *«ל ה ר •ן פידדסוכה דה .וכתבו התוס׳* כתב ודל תדע לפי זה למה איןמברכין זמן על ספירת העומר וראיתי מי שכתב אס לא ספר בלילה לא יספור ביום בדתגן כל הלילה בשר לספירת העומר משמע דהא ביום לא יצא ומשום הכי לא אמרינן ביה זמן עכ׳־ל. ודל התוס־ מגילה כ: דה כל הלילה: אומר ר״ת שאם שבח לברך בלילה לא יברך ביום בדמשמע בהאי סתמא דמתני־ (כל דללה נשר לקצירת העומר).. ועוד נראה דאפי׳ למאן דמכשיר קצירת העומר ביום,דיעבד, מודד, הוא נבי ספירה דאין לברך ביום משום דשנה עליה הכתוב לעכב דבתיב •תמימות. — ובעל הלכות נחלות פתב דהיכא דאינשי לברך בלילה ימנה למחר בלא בוינה ובן הלבה ועיי־ עוד קרבן נתנא׳ על הרא׳ש פיב דמגילה ועיי׳ בהרי״ף וp סוף ם־ב דמנילה בענין פלונתא בין ר*ת לבעה׳ג אי לברך ביום בלא ברכה ועיי׳ נ״ב מרדכי סוף פ־ב בענין ספירת העומר בדיקת ך!מץ כתב הרש ב ■א בתשובה שע*מ ודל אמרת בי קבלה מן הרב םp ז־ל שאין אומרים זמן בבדיקת חמץ ונתן טעם לדבריו שאץ אומדם זמן על דבר שהוא מבלה אותו מן העולם ואמרת ששמעת ממני שהרב בעל העיטור היה או׳ שאוםp זמן ועתה רצית לעמוד על דעתי תשו׳ טעם הרב ר׳ םp דל לא ידעתי לו יסוד שאם אותה אומר שאין אומרים זמן אלא על מה שהוא נהנה ממנו בחנים שנהנה בישיבת סוכה וכר אם כן ■טח נעשה ליום הכיפורים וא־ת מחמת הנעת זמן המצוד,, נם בבדקת החמץ בן. וטעם יפה ממנו יש למונעים מלאמרו לפי שאין לו זמן קבוע שהיוצא לדרך אפי׳ מתחילת השנה ודעתו לחזור חייב לבדוק אלא שאף זו רוחץ ואומרי׳ והלא פדיון הבן אין לו זמן אלא פודה משלשים יום ואילך ואפי׳ הכי אטרינן זמן