Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1926-01-01 · XVII. (1926) · page 39

35 שלטי הנבורים סוף בצל מערבין אחד דה ואחד שאר י*ט צריך לבדך זק שהיא ברכת שהחיינו בקדוש היום ואם לא בירך ביום ראשון סברך ביום שני או באחד משאר ימים... הר'ן סוף דה ומסקנא דאומר זמן בר*ה ויה־ב מיהו איכא מ־ד דהני טילי ביום ראשון של דה אבל לא ביום שני דקדושה אחת הן כדאמרינן לענץ ביצה אבל אחרים אומרים זמן ביום שני םמ*נ דאי ספיקא הוה אמרינן ליה ואי אמנהנא דב*ד סמבינן שכשהיו העדים באים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו קודש ולמחר קודש אם*ה יש לומר בו זמן שהרי מיום שני היו ממין תיקון המועדות והוא עיקר דה וכן נראה עיקר ובי אמרינן זמן ביוה׳ב לא אמדנן אכסא... אלא אומרים אותי בלי בום. המר דכי סוכה ם*ד סימן תשס״ח ובליל שני של דה יש מברבץ זמן על הבוס ויש שאין מברכין מטעם דקדושה א׳ היא וטעם דאותן שמברכין זק משום דלא אמרינן קדושה א׳ הן אלא להחמיר כגון ביצה שנולדה בזה אסורה בזה אבל להקל לא! ור*מ היה רגיל שלא לשתות יין חדש עד ליל שני של דה ואומר זמן כדי לאפוקי ייח כל רבוותא. המר דכי פסחים קב: (בענין יקנה׳ו) ויש רוצים להביא ראייה מכאן דאין אומר ןמךבי״ט שני של דה . . מיהו נראה דאינה ראיה דלעולם אימא לך דאומרין זמן.. ופירש׳י בתשובה אחת דאומר זמן ביום שני של רה וכר עי*ש.. וא־כ ממ״נ צריך לומר זמן ביום שני של רה. הר איש סוף יומא ואחר שאמר החזן בל נדרי מברך שהחיינו דקיי׳ל (עירובין ם:) אומדים זמן בדה ויתיב וזמן אומרו אפי׳ בשוק אלא שהסכים לאומרו על הבום והכא על הכום אי אפשר דביק דקבליה עלויה אסור למישתי ולא יהבינן ליה לינוקא דילמא אתי למיסרח ואתי למישתי לשנה הבאה כדאיתא בם׳ בכל מערכין (שם) וכתב רב עמרם דל מנהג שלנו לאחר שאוכלין ושותין חוזרין לבהב״נ להתפלל תפילת ערבית וביון שעמד שק לפרום על שמע מברך שהחיינו ואח*כ מתחיל והוא רחום ובל כך למה שמא יש אחד מישרא׳ שלא בירך אבל אם ודה רוצה לברך לעצמו הרשות בידו, שזמן או׳ אפי׳ בשוק וכן כתב ד פלטיא דל וכן נהגו אבל משום ד סעדי׳ דל אומר צריך לברך שהחיינו אחר תפילת ערבית בין ביחיד בין בצבור ואומר ר׳ האי דל נוהגין אנו כמו ר׳ סעדי׳ נאק וכתב בעל קרבן נתנאל והמנהג עתה בר׳ עמרם שקודם תפילת מעריב אוטדם ברוך שהחיינו לזמן הזה מרדכי יומא סי׳ תשב* ו ולאחר שאמר ג׳ פעמים כל נדרי קורץ עם שק תסלח.. ומברך ש*ץ שהחיינו דקיי״ל אומר זמן בר׳ה ויוה־ב מדם וזק אומת אפי' בשוק, ועל הכוס איא דכיון דקבליה עליה ידב אסור למישתי׳ . . . ושוב עונין ברבו אחר התרת נדרים לאפוק׳ נפשי׳ מפלוגתא כדאמרינן בנדדם ומתיר