Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1926-01-01 · XVII. (1926) · page 36

32 פירש דד,נון לברך — ובן עמא דבר ולכן מצעו גבי לולב בענין אמירת ברכת הזמן 1) ביום הראשון אליבא דכל הדיעות צריך לברך שהחיינו בנטילת לולב אע*נ דבבר בירן־^על הסס בערב 2) יש חילוקי דיעות אי צריך לאמרה ביום שני אי לא אבל מ־מ הא דאמרינן בנמ׳ דמבדבין שהחיינו בשעת עשיית הלולב — זה ודאי אין אנו נוהנין האימא אלא סברכינן בשעת נטילה ומצאתי טעם לדבר בס׳ תורת אור להנאק ד יוגה באנדי זצ״ל (דף תכב) זהוא סובר דהא דאין מברכינן בשעת עשייה ודעו משום דאי מצען לולב יותר נאה נטלינן ליה, והשתא ברכה דעשייה הוד. ספק ברכה דהלא לא שייבא ללולב שנטלינן, ולכן מוטב לברך ברכת הזמן בשעת שבבר הלולב עשוי וניטל למצוד. אבודדרם סדר תפילת סוכה □וכה ובפרט זמן דקידוש בליל שני דסוכו־ סוכה מו. ת׳ר העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכו־ נכנם לישב בה או, ברוך אשר קדשנו וכו־ היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך ואם לאו לכשיבנם לישב בה מברך שתים אד אשי חוינא ליה לדי• כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא. וכתב ה ר איש כתב הרמב־ם ז*ל (פ*ו מהלכות סוכה הלכה י״ב) דיש לקדש• מעומד משום עובר לעשייתן ולדבריו היד, צריך לברך קודם שנכנס זה דהכניסה היא המצוד. ולא הישיבה ... ודר העושה סוכה לעצמו אומר שהחיינו ודווקא לעצמו אבל אחר לא מברך מידי להאי תנא ובירושלמי פ־ הרואה תניא העושה לעצמו מברך לעשות מוכה, עשאד, לאחר מברך על עשיית סובה . . . היתד, עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד ואם לאו לכשיכנס בה מברך שתים משמע דברישא כשבירך שהחיינו בעשייתה אינו מברך שתים בכניסתה ותימא הלא צריך לברך שהחיינו בשביל זמן החג דומן מחמת המועד קאתי אפי׳ בלא י״ט דאמרינן לקמן דאי לא בירך האיתא מברך למחר וליומא אוהרא — לפי זד, כ־ש כשבירך זמן על הלולב בייט ראשון שא*צ לברך עליו בי״ט שני עכ*ל וכתב עוד גרסינן בפר׳ החליל (נו) איתמר רי יודא או׳ סוכה ואח״ב זמן רבה ביב חנה או׳ זמן ואח־כ סוכה והלבתא סוכה ואח"כ זמן. יש מן הנדולים או׳ דבליל שני אומר זמן תחילה חמן לא קאי אסוכה דאפי׳ אם היד, ליל י״ט ראשון חול יצא בזמן דסוכה. ולפי סברת בני אייבר־א שחלקו בין בשעת עשייה בין לאחר עשייה קאי זמן נמי אסובה. וראבי*ה כתב שבכל פעם י״ל זמן באחרונה דד,א י־ט שחל להיות אחר השבת מברך יקנה״ז אע״נ חמן לא קאי אהבדלה וי־ל דלא דמי דהתם היינו טעמא משום דהבדלה טעונה כוס הלכך אין להפסיק בזמן בין בורא פרי הגפן להבדלה אבל הכא אי סוכה לא בעי זמן בליל שני למד. מסמיק בסוכה בין קידוש לזמן דד,א איכא אמורא דס׳ל דאפי׳