Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1926-01-01 · XVII. (1926) · page 29

m אבי הק או׳.. העומדים שם אר .. ולא נדכי־ באחד מהם שהחיינו. ומיהו אין הטעם מחמת דאית ליה צערא לינוקא... אבל ברכת שהחיינו אינה תלוייה בשמחה אלא תלויה בדבר שמניע לו תיעלת ואע״ם שמתערב בה מר.. אלא טעמא דמילתא לפי שהיא מצוח שמוטלת על ביד ואינה כפדיון שטופל על האב אבודרהש ברכות מצות ומשפטיהם השער השלישי והרפדה כתבו טעם אחר שלא מברכינן שהחי אלא על מצות שעשייתן גמר מלאכתן כל בך וא׳ד בל מצות שעשייתן אינה גמר מצוד. אין צריך לברך עליה בשעת עשייתה הלכך אינו מברך אלא שהחיינו(פ״ב דין הל׳ ברכות וסוף הל׳ סוכה) מה מציגו בזמנים שוגים בעד ברכת שהחיינו׳.כלומר מה ראו חכמי דורות שונים לבאר תוכן הברכה ואימתי יש לאמרה דכרי הרשב״א תשובה רמ״ה אשר הבאתי על מעלה יכוליןלתת לנו כעץ רמי באיזו דרך נתחלפו בדורות שונות השיטות ע״ד ברכת הזמן על איזו סיבות אנו חייבים לאמרה ע״ם המשנה דפרק הרואה (משנה O וע׳פ התוספתא(פ׳ז דברכות ה׳י) ברכת שהחיינו נוהגת בכל הדברים החדשים אשר אירעו אע־פ שאינן מצוה מן המצות מק בנה בית חדש, קנה כלים חדשים צריך לברכה. אבל כבי בגמרא דעירובין ם. מצינו דאין כל הדברים החדשים שרם דהתם מקשינן אי בד.דמ נוהגת אף כר*ה ויה׳כ כמו בשאר י״ט וכשבא ר׳ יודא־לתרץ האיבעיא וענה ואמר ■אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן׳ אמרו ליה רשות לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי, חובה, מאי? ומזה אנו רואים כי בעלי המשנה והתוספתא מונים המאורעות אשר עליהן יש לומר ברכת הזמן בלי הבדל וחילוק — ובעלי הגמרא כבר חלקו ואמרו כי אמירת כרכה זו הוי חובה רק בדברים המתחדשים ובאים והתרים לפרקים והן המועדות, הרגלים — ומכאן והלאה הוסיפו ואמרו כי ברכת הזמן יש לעשותה כמין סניף לקידוש היום (ולדוגמא ברכת הזמן דסוכה שאמרו הראשונים בעשייתה והשתא נשתקע כקידוש היום) והשתא ברכת הזמן לאו ברכה בפני עצמה היא ולא נאמרה אלא בסמיכות עם קידוש היום על הכוס (והיינו ומי בליל פסח) ולכן בי־׳־כ דאין כאן קידוש היום על הכום דרשו ושאלו מהו לאמרה או לא? — אכל מה שמצינו שברכת שהחיינו נאמרה בנטילת לולב בשמיעת שופר בהדלקת נר חנוכה בקראת מכילה מובן מאיליו שנאמרה בשעת עשיית המצוה המתחדשת ובאה בזמנה הקבועה. בפריק הנן זמרו בהדי־ דברכת הזמן נוהגת, מה שאין כן במילה — ולכן מצינו מחלוקת בין הפוסקים אי יש לאמרה אי לא אבל כמה ׳שהחיינר אשר נאמרו במשנה וכנס׳ דפרק הרואה — כבר בימי הראשונים נשתבחו מלב כגון מי שנולד לו בן עיי׳ בתשוב׳ הרשב׳א שהבאתי למעלה ובפרט דבריו ׳ולפי טעם וה כל אותן שבפרק ה,תאה. . לאו אהובה אמרום' אלא ברשות — ובעל דברי חמודות על הרא׳ש פ׳ המאה מי׳ » אשר הביא תשובה זו, מסיים ׳■וכתב הרמ׳א רמזה נתפשט שרבים מקילץ באלו הברכות׳ עי׳ רש׳י ותוס׳ ברכות לז ׳היה עומד ומקריב, מנחו׳עה תוספתא ברכות פיה מרדכי שבת ר־א דמילה