Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1926-01-01 · XVII. (1926) · page 28

ושופר ולולב ונר חנוכה ומקרא מנילה ודאי צריך לברך עליהן שהחיינו — וזה פשוט 2) והחלק תשני כל מצוד. אשר חייב בה כל אדם תמיד כגון ציצית ותפלין ומזוזה ומעקה ודאי צדך לברך בפעם ראשונה שהחיינו שכל א׳ מאלו הם מצות שהם קנין לו, לא תהיה זו פחותה מקונה כלים חדשים או בונה בית חדש ולזה אמרו בברייתא חיוב הזמן על הציצית ועל התפלין וכמו שאמרו בל המצות מברך עליהן שהחיינו 3) והחלק השלישי הוא כל מצוה אשר לא תקרה תמיד כי אם לפעמים נם לא לכל אדם כי אם לאחד תבא המצוד■ היום ולאחר לאחר זמן או לא הבא בלל. אז בבא המצוד. לידו יברך שהחיינו כטי׳ש כמקריב מנחות וכן אמרו בפדיון הבן.. זעל המילה מברך שהחיינו, ולא הוזכרה דהא אם בפדיון מברך נם על המילה דמאי שנא? ועוד הרי אמרו כל המצות מכרך עליהן, אבל בפריק הק לא שאלו אם יברך או לאו דפשימא להו שיברך, אלא נסתפק להם אם אבי הבן יברך רעליה דירי׳ רמיא מצוה או דילמא כהן מברך ביק דמפי ליה הנאה... וכשנבין אלה השלשה חילוקים נראה כי בודאי המפריש חלה ותרומה ומעשר.. לא יברך שהחייט .. ועיי׳ בחיבורינו הגדול(פ״יא מה׳ ברכות) הי□' סוכה מן. ד־ה ■העושה סוכה לעצמו ודל צריך לפרש טעם מיש דיש מצות שתקעו לכרך שהחיינו ויש מצות שלא תקעו: בעשיית סוכה ולולב תקעו בדאשבחן הכא ובעשיית ציצית ותפלין לא תקינו כדמוכח פ׳ התכלת דמפרש ר־ יוחנן מאי מברך .. וכמו כן יש לדקדק דשהחיינו נמי לא מברך מדלא חשיב לה, וכן אפדיון הבן מברך שהחיינו כדאיתא בסוף ערבי פסחים, ואילו אטילה לא מברך מדלא חשיב פ־ התכלת ובסוף ר׳ ז^יעזר דמילה בהדי ברבות של מילה וכן אקריאת מנילה מברך שהחיינו בדאיחא בריש הקורא את המגילה עומד, ואילו אקריאת הלל לא מברך ונראה דמצוה שיש עליה שמחה תקינו שהחיינו זדאמרינן בד,יואר. <נד.) דמברך על כלים חדשים כתב ר־ שרירא גאון ומובא בשלמי הנמרים פ־ הרואה דלא סמכינן עלה דמסקינן בם׳ בכל מערבין (מ:) דבעען מ־ד דאתי מזמן — וקשה מפדיון הבן עכ*ל ועי, מהרש־א מנחות מב וסוכה מו ומהר״של סוכה מו הרשב׳א תשובה רמ־ה "מסתברא דבל שנולד בן צריך לבדך שהחייט בין נולדו לו מים אחרים בין לא מלדו לו בנים דהא קיי׳ל כלישנא בתרא דר׳ יוחנן בם׳ הרואה בין קנה בתים אחרים בין לא קנה מברך שהחייט — אלא שלא ראיתי שנוהנין בן אפי־ הנחלים אשר בארץ ושמא עשאוה רשות בקרא חדתא דמברכינן זמן ולא בחובה רכל שאין בא מזמן לזמן כמועדות אין מברכינן שהחיינו בהובה. ולפי טעם זה כל אותן בפרק הרואה כקנה כלים חדשים ונפלה לו ירושה ובל אותן שנזכרו שם דלאו מזמן לזמן אלא במקום הנאה בלבד — יש לומר דלאו בחובה אמרום אלא ברשות... אבל על המילה אין אומרים זמן תדע שהרי אמרו בפי׳ ר׳ אליעזר דמילה המל אומר..