Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1926-01-01 · XVII. (1926) · page 21

17 חייג מיתה והא תימא היאך חולקין אמוראים בדבי זהומה ראה ר׳ יחזק}»׳ להביא ברייתא אשר כבר נראה משובשתא עיי ב״ק? אלא ודאי הדן עם התוספו׳ שכתבו בדה תני ר׳ יחזקא׳ דהא רעשה כב״ש לא עשה לא כלום היינו היכא דבי׳ש מקילץ ולה מדומידין אבל הכא בק״ש לא פסלי ב״ה דברי ב״ש ולכך אין שייך להקשות על דברי ר יוסף הא־פשיטא? דהא אין הלכה בב״ש?! ועייג״ב בצל״ח דקשח ליה אמאי לא הקשו בתום׳ על ר׳ יחוקא׳ שמביא ברייתא שנשנית קודם ב׳־ק ואינה חלבה? ומתרץ דתירוץ התום׳ אתרוייהו קאי! ועוד ראיה לדבד שאין מחלקת ב־ש וביר. כשאר מחלוקות יש לי להביא מהנס׳ דיבמות יד וז״ל אלא אמר דבא בי אטרינן לא תתגודדו בעיר אחת פלג מורין כב״ש ופלג מורין כב״ה אבל ב׳ בתי דינים בעיר אחת לית כגון ב׳יו׳ לן בה (ועיי׳ מדרש תנאים ירא) וכאן אנו נ״כ רואים שדברי שניהם שקולים הס. וכן איתה בנמ׳ דיבמות טו: (תום׳ פ״א הי׳) שאלו את ר׳ יהושע בני הצרות מה הן (בגמ׳ איתה צרת הבת מהו) אמר להם מחלוקת ב״שוב״ה והלכה בדברי ם,? א״ל מפני מה אתם מכניסיך ראשי בין ב׳ הרים גדולים בין ב׳ מחלוקות גדיליח בין ב״ש וב׳יה מתיירא אני שמא ירצו נלנלתי" ובתום׳ אהילות ה יא א״ר יהושע בושתי מדבריכם ב״ש.. אמר לפני תלמיד א׳ מתלמידי ב״ש רבי אומר לפניך טעם שב״ש אומרים בו.. חזר ר׳ יהושע להיות שונה בדברי התלמיד א״ר יהושע נטיתי לכם עצמות ב״ש (ע״כ לשון התום׳) ובבבלי חנינה כב5 מובא באריכות דברים שנשטח על קברי ב״ש (!) וכל ימיו הושחרו פני מפני התענית (אבל ב׳ ־־איות האחרונות יש לדחות דד,א ר׳ יהושע אינו משניח בב״ק — אבל מ״ם ר יהושע בתוך תלמידי ב״ה נחשב!) — אבל אין להעלים כי מצינו ג״ב בירושלמי ברבות אל ושנוי ביבמות או ומשולש בסוטה נד בדברי הבת קול "בל העובר על דברי ב׳ח חייב מיתה" (ובבבלי ברכות יא. הן דברי ר׳ נחמן בר יצחק) וכן יסופר לנו בירושלמי שביעית דג באילין תרתין מילייהו (ק״ש ושביעית).נהג ף׳ טרפון כב־ש וסכין (בא לידי סכנה) ובמשנה דברבות פ״א א״ל חביריו לר״ט בדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב״ה (—אבל מצד אחר מצאנו ג״כ מעשה בב׳ תלמידים (ברכות נג:) והעשה כב״ה אכליה אריא. — ולכן דברי התום׳ ברכות יא: נראין ברורין ועיי׳ נ״כ תום׳ סובה נ. ד׳ה דאמר לך מני דכתבו דסדר ר׳ עמרם פסק בששה מקומזת הלכה כביש. וראיה ברורה לדברי היא הנמרה אריכתא דפרק קמא דיבמות יד. עד טו. פלוגתא דרביושמוא׳ אי עשו ביש כדבריהם או לא עשו. ומקשה הש־ס אימת? קודם ב־ק או לאחר ביק? ומתרץ אף לאחר ביק ולד יחושע דאמר אין משגיחין בביק. ולאחר במה וכמה ת״שמסקינן ש*מ עשו ש״מ! והתירוץ זה שייך נסי לדברים אשר לא מחומרי ביש ומקולי ביה הן כנון אותן ענינים דלמר מצוד. היא לעשות כדבריו ומי שאינו עושה עובר עבירה והן צרת הבת, אחיות, נט ישן, ספק אשת איש וכר אשר נמנו בתום׳ פ־א דיבמות והובאו ניב בנמרא דידן. באותן ענינים אץ שייך לומר חה מקיל וזה מחמיר אלא זה מצוד. וזה אוסר וגדול הנפקא מינה אי עבדינן כמר אר במר. ומה צדקו ר׳ יוחנן בן נורי(תום׳ יבמות אט ונם בנמ׳) בוא־ ודאה התק־ ׳הלכה זו רווחת בישרא׳ אם לקיים דברי ביש הולד ממזר בדביה, אם לקיים דברי־ ודה הולד פגום 2 Jahrbuch der J. L. G. XVII.