Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1924-01-01 · XVI. (1924) · page 43

dies nur Titel ohne weitere Bedeutung1). In diesem Sinne sind auch all die uns bekannten Semicha-Diplome der babylonischen Schulen8), wie auch dasjenige von Alfasi an Ibn Migasch8), nicht anders als ein Fähigkeitserklärung4), oder als ein Empfehlungsschreiben an die Gemeinden anzusehen. Die Autorisation hat in Babylonien wahrscheinlich erst mit der Auflösung des Exilarchats aufgehört, war aber im Westen, in Frankreich, Spanien, Nordafrika, wie auch in Deutschland, in einer gewissen Form unter den Namen Semicha bekannt. Im 13. und 14. Jahrhundert jedoch, da der wahre Grund ihrer Entstehung5) wahrscheinlich in Vergessenheit geraten war, wurde sie nicht mehr lür notwendig erachtet und kam allmählich ausser Gebrauch. Sie wurde, wie gesagt, nur als eine Art venia docendi, als ein נטילת ״ ,רשותErlaubnis vonseiten des Lehrers“, in religiösen Angelegenheiten entscheiden zu dürfen, angesehen und deshalb, wie der Verfasser des ״Zürcher £>emaka (c. 1310—1385) 6) namens des R. Meir aus* Rothenburg7) und Aron b. Jakob ha-Kohen aus Lunel (1327) in seinem Orchoth Chajim namens der Tossafisten Moses und dessen Bruder Samuel b. Schneior aus Evreux8) berichten, zu ihrer Zeit nicht mehr für nötig erachtet wurde. Hierauf gestützt, meint Israel ף Vgl. Isaak Halevy, Doroth-Harischonim, Bd. 3, S. 17 ff. 2) vgh תשובת הגאונים ed• Harkavy, Berlin 1887, VI, S. 8. *) Vgl. Juchassin, ed. Amsterdam 1717, S. 97a, 11. a. m. 4) vgi. Juda Minz, Predigten, Nr. 4: והסמיכה היא נתינת רשות לתלמיך שיוכל להורות.... ף Vgl. unten S. 7/8. 6) Vgl. meine Abhandlung ״Zur Geschichte des Zürcher Semak“ im Jahrb. der JLG, Bd. XII, S. 22. 7) zitiert bei Josef Kolon, Rga. Nr. 169: ... ואעייג דכתב מר שכתב בסמ״ק צור״ך בשם מהר״ם דדוקא בימי התנאים והאמוראים וכוי... אמנם אין עתה סמ״ק מצור״ך בירי ואי תניא תניא .. " 8) Vgl. Samuel di Modina, Rga., Choschen Mischpat Nr. 1: ״וכתב בארחת חיים הלכות ת״ת סי‘ כ״ד׳ הר״ם רבו של רבעו יונה ואחיו מר שמואל מאיוירה כתבו באגרות מיום שגלינו מארצנו יחרב בית מקדשנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים יכן הדינין שחייב התלמיד לרב נתבטלו כי הספרים והחבורים והפירושים הם המורים לנו והכל כפי פקחות השכל והסברא וע״כ נהגו בעירם לקבוע התלמיד מדרש לעצמו׳ וכן אין לומר תלמיד אל יורה׳ ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול ..."