Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1923-01-01 · XV. (1923) · page 5

2 Wir finden solche Varianten: שבת עז.5 איבעי לה ו כדי גמיאה או כדי גמיעה? . . . נראינין או נרעינין . . אוממות או עוממות? . . מאמצין או מעמצין? עירובי׳ גג: מאברין תגן או מעברין_תנן? אכוזו תגן או עכוזו תגן? . . ביצה לה ז מאן דתגי משילין לא משתבש מאן דתגי משחילין לא משתבש מאן דתני משירין לא משתבש ומאן דתני משחירין לא משתבש ומאן דתגי מגשירין לא משתבש סוכה כט. איבעיא להו.עד ■שיעור <משנתו> או עד שיאור <השחר>? מוכה נ 5 מאן דתני שואבה לא משתבש ומאן דתני חשובה לא משתבש תעני׳ יב. פליגי בה ר׳ חייא ורש בדבי חד אמר ייסר וחד אמר יאמר . " ב״ק ם. מאן דתני ליבה לא משתבש ומאן דתגי גיבה לא משתבש ב״ק קמ״ז! מאן דתני מסיקין לא משתבש ומאן דתני מציקין לא משתבש ע*ז ב, מאן דתני אידיהן לא משתבש ומאן דתני עידיהן לא משתבש כלה ר׳ פ״ב עצל תגן או אצל תגן? פ״ג דרכן של ת״ח זריז וממולא איד ממלח א״ד ממולא - פ״ח הלומד מחבירו . . אפי׳ אות אחד צריך לנהוג? בו כבוד. היכי דמי אות א,? כגון מאמצין מעמצין עי־ש היטיב! Die Forderung, die Worte des Lehrers möglichst genau wiederzugeben, wird besonders dadurch verständlich, dass vom Lehrer selbst eine Ausdrucksweise verlangt wird, die das Vollkommenste darstellt, was Logik und Pädagogik als Regeln auf stellen. Der Lehrer soll seine Sätze in Kürze und Knappheit לשון 1קצרה), in decenter Weise ,* 2לשון נקי*ד) fassen. Die letztere Forderung scheint massgebender als die erstere, denn selbst die Thora hat, um einen unästhetischen Ausdruck zu vermeiden, eine Umschreibung benutzt und lieber die Wendung אשר איננה טהורה gebraucht, als טמאה zu sagen. Doch finden wir an der oben citierten Stelle auch eine gegenteilige Ansicht vertreten, die dahin geht, es sei, wenn eine grössere Umschreibung nötig, doch lieber der kürzere praegnante Ausdruck anzuwenden, auch wenn er weniger decent ist 3 — כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה) Aus didaktischen Gründen wird manchmal von dem לשון קצרה Abstand ge- פסחי‘ ג. (י (Siehe :חולין סג: (ר״ע דייק לישנא יתירא ב״ב קלח 2) .סנה‘ סג: ססחי' ג *) Die in :ב״ק ו angewandte Bezeichnung לישנא קלילא «abgekürzte“ (leichte) Redeweise, deren sich der Tannaite, der aus Palaestina stammte, bedient, bezieht sich nur auf die Verbalform, nicht aber auf die Formulierung eines Lehrsatzes.